ככה זה, באו אליך באמצע היום, בדיוק באמצע, ואמרו: "פינס נהרג". ואתה, לא יכולת אפילו לעקל את שפתיך והחיוך נשאר עוד בפנים.
ונשארת עם אותו חיוך דקה אחת ואולי שתים עד שבלי שתרגיש חזרת ואמרת: ...פינס נהרג... וכאילו מתפלא על הצירוף המוזר של המלים וההברות המשכת למלמל: ...פינס נהרג... ...פינס נהרג... ופתאום הבנת!!
התחלת להבין בדיוק... מלה במלה... מרגיש כאילו משהו לוחץ על צלעותיך ומכווץ את לבך בכוח. ואתה מתפלא על עצמך: בעצם - מדוע אינך צועק? מדוע לא תצעק מכאב? מדוע? מדוע?...
פוקח את עיניך ורואה שמים כחולים, שומע ציוץ ציפורים ואוושת רוח חרישית... שמש חורף מסנוורת קמעה... יום חורף בחוץ... ירוק...
ושוב אינך יודע כלום, אינך מבין מאומה... הרי אתה שומע את קולו... את צחוקו האופיני... אתה רואה כל כך ברור את תנועותיו השגורות עד ששארית ההגיון שבך מחזיקה אותך לבל תסתובב אחורה לחפש אותו...
לא. בעצם, אינך מבין, אינך מבין... כאילו מחכה למישהו שיסביר לך... שיסביר.
נמצא אתה לבד, שוכב, ועיניך בנקודה סמויה בתקרה. והכל ריק כל כך... ורחוק. מעולם לא ידעת מה עגום יכול להראות הקיר שממולך... פסי המרצפות, האבק על השולחן, הכסא ההפוך, הצנצנת עם הפרחים היבשים... עצוב כל כך... עצוב כל כך... ומפחיד.
היכן הוא? היכן הוא עכשיו? פנחס!!
ושוב הכאב הזה... כאילו מתפוצץ משהו בחזה ונעלם באלפי רטוטים זעירים בכל גופך... צמרמורת... היכן הוא? היכן?
כן, מעולם לא ידעת מה עגום יכול להראות הקיר שממולך... והחלון... והחלון עצוב כל-כך, הרי אתה מסתכל עליו ובוכה, מסתכל ובוכה.
בעצם, הכל ברור עכשיו... כה פשוט... פנחס לא יבוא יותר, לא יבוא יותר, לא יבוא... לא!!
עוזי