בעודו תלמיד בבי"ס עממי - נער ער מלא הומור ובעל נטיה בולטת לפיוט - ניסה לכתוב בפרוזה ובחרוזים, ויותר בחרוזים והצליח. ידיו רב לו בכל מלאכה. ובגדלו קולות רבים קראוהו למרחקים. קול בת השירה, אשר נתנה אותותיה פה ושם ברנן חרוזיו המגששים וקול נעורים תוססים המפעילו בתנועת-נוער וקול החיים החדשים הקוסמים מנבכי העתיד, ועל כולם - קול אדמת המולדת, קול הקורא ומושך בכח רב ואינו נותן דמי... ובעודו רך מאוד הוא עוזב את ספסל ביה"ס התיכוני, עוזב את הקן החמים בבית הוריו, ויוצא יחד עם קומץ חברים להרים בסביבת ים כינרת - לנעוץ קנה באדמת הטרשים וסלעי בזלת.
ותוך העבודה המפרכת, אחרי יום עמל ארוך וקשה מאוד - עבודה תרבותית ושקיעה בעניני רוח. במכתבים להורים, בין הידיעות על צמיחתה האטית של הנקודה והישגיה, אנו קוראים (כמעט בכל מכתב) משהו על עינינים אלה: "בחוג לתנ"ך התחלנו מ'בראשית' ומתכוננים לעבור על חמשת חומשי תורה" או "קראתי פומה גורדייב בר-אוזתיים רבי עקיבא לאופטושו" והערה : "תיארתי לעצמי אחרת את בר כוכבא" וכיו"ב. וכל זה בתנאים קשים של נקודה קטנה רחוקה, בודדה, בימיה הראשונים, ש"מי שרק מתעניין כאן בעניני פלחה, הולך ומחפש עננים" ובלילות אוכל הקרח ו"אני מתכסה בחמש שמיכות דקות וכולן נופלות בלילה..." לא עוד שירה קלת-כנפיים וחרוזים מצלצלים. הלב מלא שירה. אך היד אוחזת במכוש. כמה נוגעות עד הלב המלים הפשוטות וה"מעשיות" שנאמרו כבדרך-אגב "יש לי חוסר בממתקים" ופעם בשמחה "קיבלתי את החבילה מכם, חבילה כזאת ערכה כאן מליון מבחינת זלילה ושני מליון מבחינה נפשית"
אך לפני שהכה שרשים עמוק בנקודה ג'יב-יוסף - הריהו נחלץ לנקודה אחרת לביצורים ומשתתף במלחמה בפולשים המתנקשים במדינתנו הרכה.. וכעבור זמן קצר - הכל נפסק, יחזקאל איננו.
שנה עברה מאז ודמותו החביבה של העלם "חזקו" - כינוי החיבה שלו בפי בני משפחתו - עומדת חיה לנגד עיני. לא אוכל לשכוח אותך זמירי הענוג.
מ. אביגל