אלבום תמונות
שנות דור ועוד דור חלפו מאז מותו של אחי ואני עדיין מרבה לכאוב את חסרונו.
לו?... כיצד היה נראה היום? אני מביטה בחברי בני דורו וחושבת: אולי היה לבן שער? אולי בעל כרס וקרחת מבהיקה, סב לנכדים, מוקף אהבתם. כיצד היו מערכות היחסים בינינו?
ילדה הייתי בחייו. מעל ארבע שנים הפרידו בינינו. אני מסתכלת בתמונות ילדותו. תמונה גזורה מהגנון ומאחור הקדשה של הגננת המספרת מעט על הילד שהיה "ליצחק'לה, השובב הגדול". העינים בוערות, סקרניות, האם אפשר ללמוד מתמונה על אופיו של הילד, כיצד יתפתח?
אל התמונות מצטרפים פירורי זכרון של נער הקם בוקר בוקר עם שחר כדי להגיע בזמן ל"מקס פיין" בתל אביב, לחזור לפנות ערב עיף אחרי יום למודים ארוך, אבל נקרא ותמיד, תמיד מוכן לעזור.
אני זוכרת אותו בלילות רכון על לוח השרטוט הגדול עם סרגל ה-T והמחוגות מכין את עבודות הבית, נער חרוץ היה אחי.
ושוב, זכרון נוסף של וכוחים מרים בבית כאשר הוא מודיע על הצטרפותו ל"שומר הצעיר". מה הביאו לתנועת שמאל זו? האם רק מרד נעורים או אולי הליכה בדרך כפי שהאמין באותה עת, לתקן את העולם. אני מביטה בתמונת התהלוכה באחד במאי, צועד בראש עם הדגל האדום זקוף, גאה, נחוש באמונתו ובדרך בה הוא צועד למרות התנגדות ההורים.
עם סיום הלימודים והוא אך בן 17 הוא עוזב את הבית, שוהה זמן קצר בעין חרוד ומשם לפלמ"ח. כמה גאה הייתי באחי הגדול שבא בחופשת הקיץ בתום כתה ח' לקחת אותי, אחותו הקטנה, לטיול בן שלשה ימים בגליל. כבר טיילתי רבות בעולם, חציתי יבשות וימים, אך הטיול ההוא הראשון לגליל עם אחי הגדול מהפלמ"ח היה חוויה ראשונית בלתי נשכחת. ברכבת העמק מעין חרוד לצמח ומשם בטרמפים לאורכו של הגליל ובלילות עטופים בשמיכה בלה על הדשאים בקבוצי מסדה ודן.
אני מנסה להכנס לראשו של אותו נער בן שמונה עשרה המטייל עם אחותו הקטנה. למה? האם רגש של מחויבות או אולי באמת רגש עמוק יותר?
מלחמה! מידי יום מופיעים בעיתון שמות מוקפים מסגרת שחורה. בבית דואגים, חרדה עמוקה משתלטת. מנסים כל הזמן לעקוב אחרי מהלכי הקרבות. פה ושם מקבלים מכתב (מדוע אבדו כל אותם מכתבים?) או דרישת שלום אחרי מסע לילי מפרך לעין זיתים, חוויות מליל הסדר במשטרת כנען לאחר כבוש צפת.
היכן אתה אחי?
תמונה בודדת מאותם ימים ותו לא.
לילה אחד ואני כבר נערה בת ארבע עשרה, ישנה בתחנת מגן דוד אדום, ממלאת תפקיד קשרית בתקופה בה אין הטלפונים מצויים בכל בית. אחי, מזוקן, פרוע, מלוכלך, מעיר אותי משנתי ומריץ אותי הביתה. שתים בלילה. משאית עמוסת ציוד עומדת ליד הבית. הגדוד השלישי יורד להתארגנות בסרפנד (היא צריפין). בדרך עוברים עם המשאית על יד בית ההורים ואמא ספק בוכה, ספק צוחקת מכינה ארוחה ועוטפת באהבה את הבן והחברים שאתו.
ימי ההפוגה עברו. לוד ורמלה נכבשו ואנחנו מקבלים דרישות שלום "מקוה להגיע הביתה בסוף השבוע" הבטחה שלא זכה לקיים. אנחנו. אמא, אבא ואני נוסעים לרח' יבנה בתל אביב לזהות בין הגופות המוטלות שם את האח שהיה לי ואיננו עוד.
חלל גדול נפער. חלל שלעולם לא ימולא.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח