יום אחד הם נעלמים, אובדים ונמחקים לעד כאילו מתו. כאילו מתו לפני שנים רבות כל כך שאין הם נמצאים עוד בזיכרונו של שום אדם ואין כל סימנים מוחשיים שהיו קיימים בעולם.
תינוק נולד ולמרות שיודעים כי ייולד הוא מגיח בהפתעה לעולם. כל ילד שנולד פורץ כך פתאום אל חייו של הוריו. החיים מתמלאים פתאום בשעות רבות של נוכחות תמידית. בילד מתמקדת כל האהבה וההשקעה וגם כל התקוות והשאיפות. הנוכחות הופכת להיות תמידית ומוחשית עד שהיא הופכת למובנת מאליה ואין זוכרים עוד את הזמן שלפני הולדתו. כל מה שקיים נראה כבלתי משתנה וכבלתי ניתן לשינוי. אנו חושבים כי מה שהיה הוא שיהיה. אנו לא חושבים על אסון ואולי טוב שכך כי ההמתנה לאסון גרועה מן האסון עצמו.
אנו מדברים לפעמים עם אדם בקרון רכבת למשל, ואנו מקשיבים קשב רב במשך שעות הנסיעה ובעיני כל אחד מהשניים נעשים קולו ודמותו של האחר מוכרת כאילו מאז ומעולם נפגשו אבל בתום הנסיעה נפרדים וכבר תוך זמן קצר האדם הזה כבר איננו וגם לא יהיה עוד לעולם ולא מפני שמת... אלא מפני שנשכח.
במשך כמעט עשרים שנים עמית היה חלק מהווייתי וחלק ממשפחתנו ופתאום ביום קיץ אחד הוא איננו!! כאילו נעלם והלך לעולמות אחרים. בצנעה נעלם כשם שבצנעה חי את כל חייו הקצרים שטרם הגיעו לפריחתם המלאה.
אין יום שאני לא חושב עליך, עמית, ועל חסרונך. תמיד הדחקתי את הידיעה הזאת כי גם הדבר היציב ביותר מתנדף. השנים שאדם חי ופועל כאילו נגוזו ונעלמו בהינף של שנייה. ומה שמפחיד אותי יותר הוא כי כעבור דור אחד או שניים גם הזיכרון נעלם ולא נשאר אפילו אחד שיחיה כדי לזכור.
אנחנו כאן כדי לזכור ולומר לך כי כל עוד נשמה באפי לא אשכח ולא אפסיק לאהוב ולהתגעגע.
באהבה
אבא
7.6.09