אלבום תמונות
הלחימה
הגדוד עלה כאמור טיפין טיפין ולא מוכן למלחמה כפי שהתפתחה. יחד עם זה, נלחם בכל ימי הבלימה והפריצה לשטח סוריה בהחלטיות ובאומץ.
כאשר נפגע מפקד, החליף אותו אחר והמשיך. כאשר נפגע טנק, עברו הלוחמים אם לא נפגעו לטנק אחר והמשיכו להלחם.
אנשים המשיכו להלחם גם כשהיו פצועים. אנשי הנגמ"שים והג'יפים שבקרב הבלימה היו בעורף הגדוד, הגישו עזרה בפינוי פצועים והבאת תחמושת עד לקו החזית ללא היסוס.
תאור לחימת הגדוד, מהגיוס דרך קרב הבלימה ועד הפריצה לסוריה, מתואר בדפים הבאים.
יחידת הסיור במערכה
רק שנה חלפה מאז הוקמה יחידת הסיור, במתכונת בה נטלה חלק במלחמת יום הכיפורים, ככח משולב של טנקים, נגמ"שים וג'יפים - וכבר היתה היחידה נתונה בתוך-תוכה של המערכה הכבדה ברמת הגולן. במתכונת זו היתה היא איפוא בבחינת יחידה חדשה, אלא שלאמיתו של דבר - היתה לה כבר אז היסטוריה ארוכה, שכן את בסיסה העיקרי היוו שתי יחידות סיור ותיקות, שאליהן צורפו צוותי טנקים וצעירים יוצאי סיירות, כך שלמרות שהיחידה הספיקה לעבור במשותף רק אימון אחד בלבד, אשר התקיים בחורף 1972, לא היתה זו יחידה נעדרת ייחוד, והיא ניכרה היטב הן במיגוון הרחב של הגיל והנסיון והן בגרעינה החברתי המגובש.
בחודשים האחרונים לפני המלחמה היתה היחידה בעיצומו של תהליך מואץ של קליטת אנשים נוספים ומעבר לבסיס חדש ומחסני חרום חדשים, ומעבר זה, ש טרם הושלם עד המלחמה, גרם, ללא ספק, לקשיים בהתארגנות היחידה למלחמה ביום הגיוס. עם כל זאת - יש לציין את הגיוס המהיר וההתארגנות, היעילה יחסית, של היחידה במוצאי יום הכיפורים, כאשר למרות סדרי הגיוס שטרם היו מגובשים של צרכם, הגיעו לבסיס במשך הערב והלילה מרבית חיילי היחידה, כך שבשעות הבוקר של יום א' היו כבר כל הנגמ"שים והג'יפים מאויישים באופן מלא, ורק ציוותם של מקצת הטנקים, שרבים מאנשיהם היו מדרום הארץ, התעכב מעט, והושלם באופן מלא במשך היום. מכל מקום, עוד בטרם חלפו 24 שעות מראשית גיוסה של היחידה - היו ראשוני הטנקים שלה כבר בעיצומו של קרב.
יום א', 7.10.73:
עוד בשעות הלילה, מאותו רגע בו הופעלו מכשירי הקשר הראשונים, והדי קרב הבלימה הנואש של היחידות הסדירות החלו להשמע בקשר, היה ברור למפקדי היחידה וחייליה, כי המצב קשה, וכי כל רגע יקר. בשעות הבוקר נתקבלה הוראה, שכל כוח שמוכן יצא מיד, יעלה לרמה דרך גשר אריק, ויחלץ לתגבור הכוח של חטיבת רן, שנכנסה לקרב כבר בשעות הלילה. הטנקים הראשונים שהיו מוכנים היו הטנקים של אילן, אשר יצא מיד לדרך, ובשעה 10:00 בערך התחבר עם הכוח שלחטיבת רן, בסביבות יהודיה. כוח זה נלחם משעות הבוקר המוקדמות כנגד כוח סורי עדיף, כך שבשעה זו היו לכוח כבר טנקים פגועים רבים, וכן היו קרובים לגמר תחמושת, שעה שחטיבת שריון סורית נוספת החלה נכנסת לקרב.
מספר אילן:
"בשעה 11:00, בערך, נוצר מגע ביני לבין גדוד השריון הסורי (ט. 55), שנע מאזור חושניה לתקוף את הכוח של חטיבת רן, שנע בחלקו על ציר "כביש" ובחלקו מעבר לו. הסורים התחילו לעבור את דרך הנפט (ציר "מחזה"), וקיבלתי פקודה לתקוף אותם. תפסתי עמדות בטווח של 2200-2500 מ', ופתחתי עליהם באש. הם נעצרו והשיבו באש, ויכולתי למנות מולי כ-30 טנקים. עד שעה 13:00, בערך, ניהלנו איתם דו-קרב תותחים, ויחד עם עוד כמה טנקים בודדים מחטיבת רן הצלחנו להדליק 22 טנקים סוריים, כשאף טנק שלנו לא נפגע בצורה רצינית. בסביבות השעה 13:00 חדל כמעט הגדוד הסורי הזה להלחם. מספר טנקים שלו נותרו אמנם שלמים, אך אנשי הצוות החלו לנטוש אותם, ונראתה בריחה רגלית מזרחה. בשעה 13:15 קיבלתי ידיעה בקשר שכוח נוסף, לא מזוהה בדיוק בגודלו, אך ללא ספק למעלה מגדוד, נע אלי מכיוון מזרח. שלחתי את הטנק הימני ביותר שלי לתפוס עמדת תצפית במרחק של כ-1 ק"מ ממני, שעה שאני ממשיך לנהל קרב-אש עם אותם הטנקים הסוריים המעטים שעוד נותרו מולי, אלא שאח"כ, במאוחר, התברר שטנק זה תפס עמדת-תצפית גרועה, נמוכה וקרובה מדי, ועל כן לא הרגיש ולא דיווח על התקדמותו של הכוח הסורי החדש. בשעה 13:00 בדיוק הסתכלתי ימינה, מזרחה, וראיתי כוח של כמה עזרות טנקים סוריים במרחק של 800 מ' ממני. הספקתי לצודד את הצריח ולטעון פגז, כאשר שני פגזים פגעו בטנק בבת אחת. הטנק החל לבעור. נפגעתי מיד ברגליים, ביד ובעיניים. לא ראיתי שום דבר, הספקתי לצעוק לצוות לנטוש, כי הבנתי שהטנק עומד להתפוצץ, אבל איש לא הגיב. גם לא היה כבר קשר פנים. ניסיתי להגיע בידיים לתותחן, ברטו אוזנה, ולטען-קשר, משה אפרתי, אך הרגשתי שהם לא מגיבים כלל, וכנראה שנהרגו בו-במקום. עם הנהג, זליג קפטל, לא היה לי קשר, אבל לפי עדויות שקיבלתי אח"כ מתברר שפגז חדר לתא הנהג, ונראה שגם הוא נהרג מיד. בעזרת יד אחת ורגל אחת הצלחתי איכשהו לצאת מהטנק. נפלתי מגובה של שלושה מטרים לארץ, והספקתי להתרחק בזחילה כ-10 או 12 מ' לפני שאיבדתי את ההכרה".
אותה שעה נמצאו כבר באיזור הקרבות גם שאר הכוחות של היחידה, אבל כל הנסיונות להגיע לטנק של אילן, לחלץ את הנפגעים ולבדוק אם נותר מישהו חי מאנשי הצוות - עלו בתוהו. אחד הטנקים מהכוח שלו, שהיה קרוב אליו, יחסית, ניסה להתקרב, אך נפתחה עליו אש עזה והוא נאלץ להתקפל לתוך ערוץ, ונתקע שם. טנק נוסף מכוח זה, שהגיע למקום, הצליח לחלץ את אנשי הצוות של הטנק שנתקע, ופנה מערבה, לכיוון כוחותינו. נראה שהטנק תעה בדרך, ובאזור ציר המפלים נכנס לתוך חניון של 5-6 טנקים סוריים. נפתחה עליו אש, הטנק נפגע במזק"ום, אך אנשי הצוות הספיקו להחלץ, נעו ברגל בואדי במשך כל הלילה, ועם בוקר הגיעו אל כוחותינו. הטנק הרביעי, של המ"מ דב, המשיך לנהל קרב-אש עוד כשעה, לבדו, ואחר הצטרף לכוח של חנני.
במקביל נטלו כבר חלק פעיל בקרבות-השריון גם הטנקים של חנני, דני זמירין ואיתן, שהגיעו לשטח זמן קצר אחרי הכוח שלאילן. חנני הספיק עוד ליצור מגע בקשר עם אילן, שעמד יותר קדימה, לפני שהטנק שלו נפגע, אך נבצר ממנו להשתלט באותו יום בחזרה על השלוחה שעליה עמד הטנק הפגוע של אילן. במהלך קרבות אותו יום הצליחו הטנקים של היחידה לחסל עשרות טנקים סוריים, אך גם ליחידה היו מספר נפגעים. נוסף לטנק של אילן, בו נהרגו שלושת אנשי הצוות, סמל אוזנה ברטו הי"ד, סמ"ר משה אפרתי הי"ד וסמל זליג קפטל הי"ד, נפגע גם הטנק של איתן, והטען-קשר שלו, סג"מ יואל אנג'ל הי"ד, נהרג. כל שאר אנשי הצוות, כולל איתן, נפצעו ונטשו את הטנק, חולצו ל"כביש 40", ומשם לתחנת האיסוף (החילוץ) היחידתית, שהתמקמה ליד החווה של קצ'ה, שם קיבלו טיפול ראשוני והועברו הלאה, להמשך הטיפול, לביה"ח. זאת - אשר לטנקים של היחידה. יתר הכוח - הנגמ"שים והג'יפים - נמצא אף הוא בשטח, קצת מאחור, כשנבצר ממנו ליטול חלק פעיל בקרב, כתוצאה מאופיה המיוחד של המתקפה הסורית, שהיתה מתקפת-שריון טהורה, מחד גיסא, ומחוסר נשק אנטי-טנקי בנגמ"שים ובג'יפים, מאידך גיסא. התפקיד העיקרי של הנגמ"שים והג'יפים, בשלב זה, היה פינוי נפגעים, ויש לציין שפעולה זו נעשתה ביעילות ובמהירות רבה, כשמספר נגמ"שים וג'יפים נכנסים קדימה ומפנים את הפצועים מאיזור הקרבות עד לחילוץ היחידתי, ומשם, לאחר טיפול ראשוני, הלאה, לעורף. בדרך זו פונו כבר ביום הראשון נפגעים רבים, מקצתם מיחידת הסיור ומרביתם מיחידות אחרות.
יום ב', 8.10.73:
הלילה הראשון בשטח נוצל לתידלוק וחימוש, ואילו הבוקר נפתח במתקפת נגד שלנו. מספר חנני, מפקד היחידה:
"עוד בשעות הלילה שמענו שהטנקים הסוריים מתחילים להתקדם, אך לא ידענו בבירור איפה הם ולא יכולנו להגיב, מחוסר אמצעי-ראיה ללילה. כשהפציע השחר ראינו כ-20 טנקים עומדים מולנו, על רכס 655 ודרומה, לאורך רכס החביות. פתחנו מיד באש חזקה עליהם, מטווח של 800 מ', ופגענו במספר טנקים. יחד עם כך הזעקתי את שאר הטנקים שלנו, שהיו עם הכוח של חטיבת רן, ואז הופיעו הטנקים של דני זמירין על הרכס מדרום ל"כביש 40", והתחילו לנהל, מעלינו, דו-קרב תותחים עם הטנקים הסוריים. בתנועה של כוח זה לגזרתנו התהפך אחד הטנקים, ומפקדו, רס"ל יעקב שטיינברג הי"ד, נהרג. בשלב זה ארגנתי את הכוח להתקפה, שהתבצעה בכמה שלבים. בשלב ראשון תפס הכוח של דני זמירין את השלוחה הסלעית שלפני רכס החביות, ובאותו זמן החל הכוח של אברהם קלוג באיגוף עמוק בכיוון הכפר אל-עמרה. לאחר שדני תפס את העמדות והתחיל לנהל אש, החלו הטנקים הסוריים לסגת, ואנחנו שיפרנו עמדות ל-655, ותפסנו, בהדרגה, את כל השלוחה, כשהכוח של דני משפר, בשלב זה, בכיוון לרכס החביות. בעיצומה של התקדמות זו נפגע הטנק של דני, ורס"ן דמי זמירין הי"ד וסרן אילן קרן הי"ד נהרגו. בו בזמן המשיך הכוח של אברהם קלוג באיגוף הדרומי שפתח בו, והשלים בהצלחה את המתקפה, בתפסו את השלוחה שעליה עמד הטנק השרוף של אילן, שנחשב כהרוג מדיווחי יום אתמול, ושלשמחת הכל נמצא פצוע, ופונה ע"י אברהם קלוג. בהתקפה זו נהרג רס"ן אהרון שיפלדרים הי"ד, מפגיעה ישירה. וטנק נוסף נפגע בהתקפה אווירית, ומפקדו, סמ"ר איתן מוסיוב הי"ד, נהרג. בסיכום ההתקפה הצליחו כוחות היחידה להיאחז ברכס 655 ודרום-מזרחה לו, והטנקים הסוריים נסוגו מזרחה, לכיון חושניה".
בשעות הצהריים קיבלה היחידה פקודת-תנועה דרומה, על ציר "רפאל", כדי לאבטח את הגיזרה לכיוון דרו, באיזור "אל עמרה", ולהיות בכוננות להשמדת כוח-הטנקים הסורי שהטריד מערב לדרך המפלי. מחוסר דלק ותחמושת לא ניתן אח"כ ליחידה היתר לבצע משימה זו, והיא הוטלה על כוח טנקים מחטיבת רן, שאליהם הצטרף אברהם קלוג, שעוד קודם לכן נפצע מרסיסים בגבו, פונה ונחבש, אך חזר לפנות ערב והצטרף להתקפה על החניון הסורי. מהתקפה זו, שבוצעה בהצלחה, הספיק עוד סרן אברהם קלוג הי"ד לדווח על פגיעה בשמונה טנקים סוריים, לפני שנהרג, יחד עם שני אנשי צוותו, סמ"ר עמירם הקטין הי"ד וסמ"ר דב בליימן הי"ד, מפגיעה ישירה בטנק שלו.
גם ביום זה נפל כל עול הלחימה על הטנקים בלבד, כשהנגמ"שים והג'יפים ממשיכים בהגשת סיוע צמוד, הן בחילוץ הנפגעים והן בהעברת תחמושת (פגזים) לטנקים, פעולה שהחלה ביוזמה עצמית ונמשכה בימים הבאים צורה מאורגנת ומסודרת. כן נמשכה הפעילות האינטנסיבית והצמודה של החילוץ היחידתי, שפעולתו המהירה והיעילה הצילה חיי רבים, ונכנס לפעולה גם נגמ"ש חימוש, שהחל לחלץ ולהחזיר לפעולה טנקים פגועי, שחזרו והצטרפו מיד, לאחר איוש מחודש, אל הכוח.
יום ג', 9.10.73:
גם לילה זה נוצל לתידלוק וחימוש, בעזרת צוותי הנגמ"שים והג'יפים, שעזרו גם באבטחת חניון הטנקים, ואילו יום ג' עצמו נפתח במתקפה יזומה ורחבה של מספר כוחות, בכיוון לחושניה. הטנקים של היחידה תפסו עמדות בסמוך לציר "מחזה", ממזרח לו, וחיפו על תנועת הטנקים של חטיבת רן, שנעו באיגוף שמאלי, לעבר חושניה. במקום זה התנהלו חילופי-אש עם הטנקים הסוריים, שנסוגו ותפסו עמדות באיזור הכפר עצמו. בחילופי-אש אלו נהרג רס"ל אורי סגל הי"ד, כשהטנק שלו נפגע באש הסורית, ואילו שאר אנשי הצוות נפצעו ופונו לאחור. לאחר שהכוח של רן תפס עמדות צפונית-מערבית לחושניה, נעו הטנקים של היחידה לכיוון צפון, ותפסו עמדות בין אל-רמת'ניה לבין כוח רן, כשבהמשך נע חלק מכוח היחידה לכיוון מזרח, ופתח בירי על האויב, בעוד חלקו האחר של הכוח נשאר בעמדות בלימה לצפון, בפני כוחות העלולים להגיע בציר "מחזה". חילופי-האש עם הכוח הסורי נמשכו עד לשעת הערב, כשלאחר הרעשה ארטילרית מאסיבית הגיעו למקום כוחות נוספים, שכבשו את חושניה.
יום ד', 10.10.73:
יום ד' החל שוב במתקפה יזומה של כוחותינו. בבוקר יצאו כוחות היחידה יחד עם חטיבת רן, להדוף את הסורים מאיזור "הר יוסיפון" ו"תל חזיקה" עד הקו הסגול. הטנקים של היחידה נעו אחרי חטיבת רן, ונעצרו צפונית ל"הר יוסיפון", ואילו הנגמ"שים, בפיקודו של אריה שמחוני (ויסר), עלו, תוך כדי אש, על ההר. בשלב זה נורו עליהם כמה טילי "סאגר", שלא פגעו, והם תפסו מיד עמדות-תצפית על השטח. בינתיים המשיכו הטנקים של היחידה לנוע באיגוף שמאלי, על ציר "קטקומבה", ובציר "רשת" פנו בפרישה רחבה דרומה, שטפו את "עין עיישה", ותפסו עמדות באיזור 364, לכיוון ציר "טרויה", כשהם פותחים באש חזקה על האויב הנסוג, ומשמידים טנקים, משאיות גוררות-תותחים ורכב קטיושה. בו-בזמן המשיכו גם הנגמ"שים בתנועה מהר-יוסיפון לכיוון מוצב א', במגמה להתאחד עם הכוח של גולני, שהיה מכותר שם מאז פרוץ הקרבות.
מספר עופר:
"בירידה למוצב א' נתקלנו באש ארטילריה, נ"ט, ואולי גם סילי 'סאגר', אך איש מאנשינו לא נפגע. כשהתקרבנו למוצב ירדו לקראתנו חיילי גולני, ופינו את המוקשים שחסמו את הציר. ממש על המוקשים, למן השער עצמו ועד למרחק של כ-30 מ' ממנו, היו מוטלות גוויות רבות של חיילים סוריים. נכנסנו למוצב - והשמחה היתה גדולה..."
בשעות הצהריים התארגן כל הכוח לפריצה לסוריה. הנגמ"שים פוצלו למספר כוחות, והוצמדו ליחידות טנקים מעבר לקו הסגול. בו-זמנית ניתכה על היחידה אש ארטילרית צפופה ביותר, ובמיוחד הוטרדו מכך הנגמ"שים, שהיו בהמתנה במשך שעתיים בערך. לפנות ערב בוטלה המשימה, ונתקבלה הוראה להתרכז לחניון-לילה "רשת 54". כאשר התרכז שם רוב הכוח ירד לפתע מטח קטיושות וארטילריה על החניון, ונגמ"ש אחד של היחידה נפגע ישירות. שישה חיילים, סמל יצחק וימר הי"ד, סמל אורי זילברשטיין הי"ד, סמ"ר ישעיהו כהן (שעיה) הי"ד, סמל יחיעל עבדו הי"ד, סמל חגי רוזנסל הי"ד וסמל בנימין שצ'ופקביץ הי"ד, נהרגו מיד, ומתוך שלושה הנפגעים הנוספים - נפטרו שניים, סמל גיל לביא הי"ד וסמ"ר צבי סדן (צבה) הי"ד, בבית החולים.
מספר הרופא, עמירם:
"ברגע שהגענו לחניון חטפנו את התקפת הקטיושות, כשהפגזים יורדים ממש לפני הנגמ"ש שלנו. הנגמ"ש שחטף את הקטיושה ונדלק היה במרחק של 10 מ' מאיתנו. הספקנו עוד לפנות את הנהג, שרץ אלינו, לפני שהנגמ"ש התחיל להתפוצץ. הזעקנו מיד את הג'יפים, שיבואו לפנות את הנפגעים, ואנחנו נסענו במהירות אחורנית, לשטח שקט יותר, ופתחנו חילוץ על הכביש. הג'יפים הגיעו במהירות רבה, פינו את הנפגעים לעזרה ראשונה בחילוץ, ומשם לנפח, שם החלו יורדים כבר מסוקים, שבאו לחלץ את הנפגעים ולהעבירם לבית-החולים".
יום ה', 11.10.73:
יום חמישי, יום הפריצה לסוריה, היה יום הקרבות הקשה ביותר שעבר על היחידה במלחמה. בקרבות יום זה נפגעו מרבית הטנקים של היחידה, רבים מחיילי היחידה נפצעו, ושנים-עשר מלוחמי היחידה, סרן נתנאל אהרון הי"ד, רס"ל אסף אוקו הי"ד, סמ"ר שמואל אסטרחן הי"ד, סמל עמוס בוקובזה הי"ד, סרן אברהם גנז הי"ד, סמל אריה דויטשר הי"ד, רס"ן יהושע יהלום (שוקה) הי"ד, סמ"ר מנחם פוטוחלבניק הי"ד, סמל עמוס פריד הי"ד, רב"ט אברהם קספו הי"ד, סמ"ר דוד רוזנצוייג הי"ד וסמ"ר יעקב רעי (מנצ'י) הי"ד, נהרגו.
תכנית הפריצה בגזרה בה פעלה היחידה התבססה על תנועה בו-זמנית של שני כוחות, עם חיפוי של כוח-טנקים שלישי, שהיה צריך להגיע במשך היום. לפי התכנית היה הכוח מחטיבת רן צריך לנוע על ציר "אמריקה" לכיוון חאן ארנבה, בעוד שכוח היחידה, שיצא ראשון, היה צריך, לאחר מעבר הגשר האירי, למשוך שמאלה מהציר, בכיוון צפון, ולנוע במקביל לציר "אמריקה", כק"מ אחד צפונה לו. לפי התדריך שניתן, היה הצבא הסורי במצב חמור, קרוב לשבירה, ונמסר שכל הטנקים שלו פונו לאחור, לאיזור דמשק; אלא שבשלב הפריצה הסתבר, כי הכוחות הסוריים היו ערוכים במגנני נ"ט חזקים, שכללו תותחי נ"ט וטילי סאגר, שהסבו לכוחותינו אבידות כבידות. לרוע המזל אחר גם כוח הטנקים השלישי, שנועד לחפוץ על הפריצה, להגיע, וגם איחור זה היה קריטי מבחינת אבידות היחידה.
הפריצה עצמה החלה אחה"צ, בשעה 15:00, בערך, וכוח היחידה הפורץ נתקל מיד בהפגזה מאסיבית.
מספר חנני, מפקד הכוח:
"כבר בדרך, עוד הרבה לפני מוצב ב', החלו להפגיז אותנו בארטילריה. התקדמנו במהירות על הכביש, בשדרה, וליד המוצב נתקל שוקה, שהיה בראש הכוח, במוקשים ובמחסומים. הוא ירד עם אנשיו, סילק את המכשולים, והמשכנו בתנועה. כשעברנו את הגשר האירי פנינו שמאלה, לכיוון צפון, לפי הציר המתוכנן, כשאנו נתקלים כבר בירי נ"ט ובזוקות .G.P.R. כשהגענו קרוב לתעלות המשתרעות בין המוצב שממערב לחאן ארנבה ותל צחי, הבחנו לפתע בטילים העפים לעברנו, ונתתי מיד הוראה להתפזר ולבצע תרגילי התחמקות. ראיתי שני טנקים, כנראה של שוקה ושל גלילי, נפגעים על ידי. התנגשנו עם טנק נוסף שהיה בשטח, ותפסנו עמדה בקפל קרקע, כ-200 או 300 מ' אחרי שני הטנקים שנפגעו. התחלתי לבדוק בקשר מה המצב. הסתבר שלאורך כל ציר התנועה שלנו מאחור נפגעו טנקים רבים. שוקה הספיק לדווח בקשר שהוא נפגע, אך לא היה ברור לי אם הספיק לקפוץ או לא, כי הקשר איתו נותק. הרבה טנקים דווחו שנפגעו, וחלקם הודיעו שהם יוצאים החוצה עם פצועים. מה שהיה מאחורי יכולתי רק לקלוט בקשר, והערכתי שהכוח שבא מאחור יוכל להגיש להם את העזרה הדרושה, אך חששתי מאוד לצוותי הטנקים שלפני, ורצית לנסות לפנות משם את הנפגעים. הצלחתי ליצור קשר עם שני טנקים שלא נפגעו, לפי שעה. ביקשתי שיצטרפו אלי למבצע חילוץ. התברר שאחד מהם היה תקוע בבור, ולא יכול לצאת, ואילו השני ענה לי שהוא מתקרב אלי, אלא שלאחר זמן קצר קיבלתי דיווח מהמט"ק שלו שהוא נפגע ומתפנה לאחור. ביקשתי סיוע - אלא שלא נעניתי, שכן כל הטנקים של חטיבת רן היו עסוקים בפריצה קדימה, על הכביש, לחאן ארנבה. בשלב זה החלטתי שניכנס לבד, עם הטנק הבודד שלנו, לשטח, לראות מה עם צוותי הטנקים שלפני. נענו קדימה, ומיד נפתחה עלינו אש צפופה מאוד של בזוקות מכיוון התעלות שבין המוצב של חאן ארנבה ותל צחי, ומכיוון תל-צחי עצמו. כשהתקרבתי ראיתי שני פצועים מנפנפים לי ביד, אחד שכב בוואדי, ליד הטנק המערבי, והשני שכב בין הסלעים, מימין. זה האחרון קם על הרגליים, והבנתי שהוא יוכל איכשהו להתקרב אלי, לכן מיהרתי לשני ששכב בוואדי, ושראיתי שאינו יכול לזוז. כשהגענו אליו התגלגלתי מהצריח כדי להעלות אותו, ובאותו רגע חטפנו פגיעה של בזוקה במיקלע, ורסיס ממנו פצע את התותחן בפנים. בעזרת הטען-קשר העמסתי את הפצוע, והתחלנו לנוע אחורה. ניגשתי לפצוע השני, העמסנו גם אותו תחת אש צפופה של בזוקות ונק"ל, ונענו בהילוך אחורי עד לכביש. על הכביש העברנו את הפצועים לאחור, והזעקתי בקשר את הנגמ"שים, כדי להיכנס שוב לשטח ולבדוק אם ניתן לחלץ ממנו נפגעים נוספים".
בזמן שהכוח הקדמי של היחידה פנה ונע צפונה לציר "אמריקה" - המשיכו טנקים אחרים של היחידה לנוע על הציר עצמו, עד לרגלי המוצבים מערבית לחאן ארנבה. גם על טנקים אלה ניתכה אש-תופת של ארטילריה, תותחי נ"ט, טילים ובזוקות, ובטווחים שבין 500 ל-100 מ' מהמוצבים נפגעו מרבית הטנקים, ורבים מאנשי הצוותות נהרגו או נפצעו. אלה שלא נפגעו או נפצעו בלבד - חילצו עצמם מהטנקים הבוערים והסתתרו בצד הציר, עד שחולצו במשך הקרב ע"י טנקים פגועים שיצאו לאחור וע"י הנגמ"שים והג'יפים שהעבירו במהירות את הנפגעים לתאג"ד. במשך כל הזמן הזה המשיכו המוצבים הסוריים בירי מאסיבי של ארטילריה, נ"ט ונק"ל, דבר שהיקשה מאוד הן על התקדמות כוחות נוספים והן על חילוץ הנפגעים.
מספר אחד ממפקדי הטנקים, דן קורצ'אק:
"מיד עם מעבר גדר הגבול, בציר אמריקה, התחילו חילופי אש עזים ביותר עם המוצבים שמולנו. ראיתי שלושה טנקים שלנו מצפון לכביש, ואחד מהם סימן לי להמשיך הלאה. המשכתי תוך כדי ירי, ובהיותנו בתנועה על הכביש נפגענו באיזור תא הנהג. לפני המוצבים של חאן ארנבה היו כחמישה טנקים שלנו, פגועים, על הכביש. כיוון שהירי העיקרי היה מלפנים ומשמאל - ירדנו מהכביש, ונענו כ-50 מ' מדרום לו. אז נפגענו בצריח. המשכנו בתנועה עד שנפגענו גם במנוע. הצריח התחיל להתמלא עשן, ונטשנו את הטנק. בדרכנו לכביש ירו עלינו מהמוצבים בנק"ל, ואריה דויטשר נפגע ונהרג. שאר אנשי הצוות מצאו מסתור ליד הכביש".
סיפור דומה גם בפיו של מפקד טנק אחר, שמואל קרן:
"עוד בראשית התנועה על ציר אמריקה נפגע הטנק שלנו מארטילריה, אך המשכנו בתנועה, בתוך אש-תופת שהומטרה עלינו מהמוצבים, עד שנפגענו בטובה משני פגזים, והפגיעות הפסיקו לנו את הקשר. המשכנו בתנועה עוד כמה מאות מטרים, והגענו לקבוצה של חברה פצועים, ששכבו מימין לכביש, ישר מולנו. פקדתי במיקרופון-חירום לפנות שמאלה, וירדנו לשמאל הציר, כ-15 מ', כדי לא לעלות על הפצועים, כשנפגענו שוב מפגז שחלף דרך תא הנהג, ודוד רוזנצוייג נהרג, נטשנו את הטנק והצטרפנו לפצועים שהיו מימין לציר, כשאש ארטילריה ונק"ל ממשיכה להטריד אותנו ללא הרף. אח"כ הגיע טנק שלנו, נעצר לידינו, והחל יורה לעבר האויב. סימנו לו שישנה עמדה ולא יעמוד סמוך לנו, כדי שלא ניפגע שוב. שכבנו שם מספר רב של חיילים, רובם פצועים, עד שהגיע אלינו טנק פגוע, שנע לעורף. עצרנו אותו, העלינו את הפצועים על הטנק ולתוך הצריח, ויצאנו לעורף".
על המשך הטיפול בנפגעים מספר הרופא, עמירם:
"כשנכנסנו בציר אמריקה התקדמנו עם הנגמ"שים שלנו מגמה אחת אחרי הטנקים, ולא עבר פרק זמן ארוך עד שהתחילו להגיע טנקים, ועל הסיפונים פצועים רבים. הייתי מוכן לקליטת פצועים, אלא שתנאי הטיפול היו קשים ביותר, היות ובאותו זמן נחתה עלינו הפגזה ארטילרית צפופה, והדבר המיידי שהצלחנו לעשות זה להתקרב לכביש ולהתחיל להכניס פצועים לתוך הנגמ"ש שלנו. נוכחתי שכך איננו יעילים, והחלטתי להתפנות אחורה, למקום שקט יותר, לפריסת החילוץ. ואמנם, מצאנו מקום סביר ליד בית בציר "יקיר", והתחלנו לטפל בפצועים. אח"כ נמסר לנו ע"י הג'יפים שעסקו בפינוי הנפגעים, כי לא רחוק, במשתלת הקק"ל ליד קוניטרה, נמצאת תחנת איסוף נפגעים משוכללת יותר, והצטרפנו אליה. עבדנו בלי הפסקה, וטיפלנו בכמויות עצומות של פצועים, כאשר הפינוי נעשה לעין-זיוון ולצומת ווסט, ומשם הלאה, באוטובוסים ובהליקופטרים, לבתי-חולים. ושוב - אני צריך לציין את פעולת הג'יפים, שבעצם עשו את עיקר העבודה כשהם נכנסים על הטנקים ומורידים אנשים מהסיפונים, מעבירים על אלונקות אלינו, ולאחר טיפול ראשוני - ממשיכים עם אלונקות על הג'יפים ועם אינפוזיות באוויר הלאה, לאחור".
במקביל - המשיכו חנני ועפר בנסיונות חילוץ-הנפגעים שנשארו בשטח, מצפון לציר אמריקה.
מספר עופר:
"חנני התחיל לרוץ קדימה עם הטנק, ואנחנו אחריו. לאחר מספר דקות - עלה הנגמ"ש של זוהר, שהיה מימיני, על מוקש. הסתכלתי סביבי, והתברר לי שאנו נמצאים בשדה מוקשים, לרגלי מוצב סורי. עצרנו, ונסענו אחורה על הנתיב (קולי). בשלב הזה ירדו אנשים מהרכב, והלכו ברגל לפני הנגמ"שים, למצוא להם נתיב בין המוקשים. בינתיים נפתחה עלינו אש מהמוצב הסורי, ואחד מאנשינו נפגע ופונה לאחור. התחיל להחשיך. ביקשנו מחנני שינוע לאחור כדי להוביל אותנו, כי אנחנו כבר לא מזהים את המוקשים. הוא נע לאחור, וברגע שרצינו להצטרף מאחוריו ירו עליו בזוקה מכיוון המוצב, שפגעה בטנק, אך הסבה לו רק נזק קל. ירינו חזרה למוצב, לשיתוק מקורות הירי, והאש נמשכה ללא הפוגה. נוכחנו שאין לנו, בתנאים אלה, סיכויים למצוא משהו, והתחלנו לסובב את הנגמ"שים בתוך שדה המוקשים, לאור פנסי כיס.
בשלב זה עלה הטנק של חנני על מוקש. חילצנו את חנני ואנשי הצוות והעברנו אותם לנגמ"ש, והתחלנו לנוע לאט-לאט, תחת אש בלתי-פוסקת, בחזרה, בחיפוי של טנק מהכביש, ובעזרת חוליית-חבלנים שפילסה לנו דרך. בשעה 21:30 היינו בחוץ, עם פצוע נוסף, בלי שהצלחנו להגיע לטנקים הפגועים".
היה ברור כי עדיין ישנם נפגעים בשטח והוחלט לשלוח כוח רגלי לסרוק את הטנקים וסביבתם. היה ליל-ירח, וניתן היה לראות מרחוק את צלליות הטנקים הראשונים, והכוח התקדם בכיוון זה. שני הטנקים הראשונים, של חנני ושל אורטל, היו ריקים. שני טנקים נוספים, של שוקה ושל גלילי היו צפונה יותר, וליד הטנק של שוקה נמצא התותחן, פצוע. ארבעה אנשים נשארו ליד הפצוע, והשאר המשיכו בתנועה צפונה, לכיוון תל צחי, אך לא מצאו עוד איש. בדרכם חזרה נפתחה עליהם אש, מטווח של 200 מ', מתעלת חי"ר שהיתה מזרחית, להם, ומנצ'י נפצע קשה ונפטר בדרך לחילוץ. בשלב זה נשלח כוח רגלי נוסף לעזרת הכוח הראשון, ועזר לו להחלץ מהשטח עם שני הנפגעים שאיתו.
למרות האש הסורית העזה - נמשכה, כמובן, במקביל לפעולות החילוץ בשטח, גם המתקפה הראשית של כוחותינו בגזרה זו. הכוח של חטיבת רן, שאליו הצטרפו גם חלק מהנגמ"שים של היחידה, המשיך בכיבוש חאן ארנבה, כשמאוחר יותר נכנסו לפעולה גם כוחות נוספים, שהשלימו את טיהור השטח והמשיכו בהתקדמות לעומק השטח הסורי, מזרחה.
מרבית הטנקים של היחידה נפגעו בשלב הפריצה, ואם כי חלקם הוחזרו לכשירות בימים הבאים, לא הוחזרו עוד טנקים אלה ליחידה, אלא צורפו ליחידות שריון אחרות, יחד עם צוותי הטנקים, שלא נפגעו. היחידה נשארה, משלב זה ואילך, ללא טנקים, אך המשיכה לפעול ככוח סיור מגובש של נגמ"שים וג'יפים, כשהיא ממשיכה לסייע סיוע צמוד לחטיבת רן. יחד עם חטיבה זו המשיכה יחידת הסיור, בימים הבאים, בתנועה מהירה מזרחה, כשהיא עוסקת בתצפיות, בחילוץ נפגעים, באבטחת כוחות ובהעברת שיירות אספקה. עד להפסקת האש ולייצוב הזמני של קו הגבול החדש במובלעת, וכשנדמו לראשונה היריות - נמצאה היחידה בתוככי המובלעת, בעומק השטח הסורי, כשהיא אמנם פגועה וכואבת את כאב אבידותיה, אך עם זאת - איתנה ומגובשת כשהיתה, ונכונה לבאות.