אלבום תמונות
מתוך מכתב תנחומים שכתבה דבורה ( שמחוני) חברה קרובה של הוריו, מאי 1970.
קינה על מות בן - קינה על פתיל חיים שניתק - על חיים צעירים שנפסקו - קינה על חייל ישראלי צעיר ואציל שאיננו.
כחברים קרובים שלכם ידענו את אבי הצנוע והשקט - את אבי העדין מדי בשביל
תקופתו. תמיד דאגתם להגן עליו, ללקט ולסקל את כל האבנים מדרכו. דאגתם לעזור לו להתאים עצמו לעידן הקשוח שלנו.
הכרנו את אבי כילד מתולתל עם יפה עיניים, רגיש ומנומס - ג'נטלמן קטן הגאה ומעריך כשאמו נראית יפה, הרץ לעזור לה לשאת קניות.
הכרנו את אבי האסטט שידע ללבוש את בגדיו בחן ולבחור בגדים בטוב טעם.
ידענו את אבי הפסל הצעיר בעל תחושות עדינות ועמוקות. נער, אשר בגיל 14-16,
לפני שידע אהבת אישה, כבר חש את העדנה שבנשיקה ואת רוך פניה של נערה.
הוא ידע להביע בפסליו רגשות עמוקים של מחשבה ושל יופי, וגם של עצב ודיכאון.
הערכנו את אבי כנער ממושמע וחביב, וכעלם רציני ואחראי.
אולם למעשה לא הכרנו את אבי, ולא ידענו אף לא הרגשנו מתי הפך אותו נער שלנו לגבר .
מתי קרה שנער זה נהיה למפקד טנק? מתי למד לפקד על טנק כשהוא חשוף בצריח?
איך הפך הנער המוגן יתר על המידה לחייל אמיץ וגיבור?
לחייל רציני המגן ממש בגופו על המדינה על הוריו ועל ביתו - על אחותו שתוכל בשקט לבנות את ביתה ולהקים דור חדש?
אבי העלם העדין, כשהפך חייך, הפך ממוגן למגן. הוא היה הבוגר, הוא הגן על הוריו ולא סיפר להם כי במשך חודשים ארוכים שהה בעמדה המופצצת ביותר שבתעלה.
הוא העלים את העיתון עם הכתבה המכילה את תמונתו, למען לא יידעו ההורים, לא יחשדו ולא ידאגו.
בוגר מהוריו היה - אך בביקוריו נתן להם לחשוב כי עדיין נער הוא בנם.
כילדים שמחו החיילים שבעמדה בחבילות שנתקבלו מההורים של אבי
אבל ההורים לא חשו כי גברים חזקים, אמיצים ואף גיבורים היו שם בעמדה.
את הסדינים שהאם נתנה בתמימותה לאבי - לקח בחיוך ובתודה של מבוגר.
לא רצה שתדע שאין שימוש לסדינים במעוז, בבונקר שבו שהה במשך חודשים.
את אבי זה לא ידענו לא הכרנו.
לא ידענו כי מפקדיו הציעו לו לעזוב את המעוז המסוכן ביותר ולעבור לעמדה מוגנת. אך אבי ביכר להישאר עם חבריו - הוא נישאר במעוז המסוכן ללחום ולמלא
את ייעודו.
כי אבי היה עשוי ללא חת , ומשום שהיה כזה שילם בחייו הצעירים והפורחים.
ואנחנו לא ידענו את אבי הגבר החזק כי לא הכרנו את אבי.
לא ידענו כי שעה לפני מותו - חילץ אבי פצועים מתוך טנק אחר ודאג להביאם למקום מבטחים.
את גבורתו כחייל לא הכרנו!
האבל כבד! השכול אכזרי! האסון גדול כשהורים משכלים ומספידים נערים-גברים צעירים כאלה: אמיצים, חסונים ומוכשרים.
דור שלם נכחד ומשלם בחייו הצעירים. אין נחמה ואין שפה המכילה מילים מתאימות לתאר את עומק הטרגדיה שאנו ערים לה.
רק עקדה אחת בהיסטוריה שלנו לא בוצעה - רק אגדה אחת על עקדת יצחק מספרת שהאלוהים שלח אייל במקום יצחק. ואברהם לא שילם את התמורה" האייל נעקד ולא יצחק.
ובהיסטוריה של ארץ ישראל: מאז ימי הבילויים - מאה שנים חלפו מאז אותם אידיאליסטים ראשונים ותמוהים שמתו במלריה ובידי מרצחים. בעליה השניה, כשהורינו עלו וייסדו את השומר והקבוצות והמושבים הראשונים, נהרגו הטובים שבהם על משמר הרכוש והנפש, בלהט נעוריך באמונה בייעודם שילמו כה רבים וטובים בחייהם הצעירים. וההורים התאבלו על בניהם.
הדור שלנו נהרג ב"הגנה" במלחמת השחרור ובמלחמת סיני. הורינו ביכו את
בניהם. עקדות כה רבות !
מאז ועד עתה הורים שכולים מתרבים, חייהם נהרסים במות בניהם האמיצים. ואיה האייל?
עתה הוקרב אבי. גם לעקדה זו לא הופיע אייל תחתיו.
ואנו עומדים על קברו הרענן של אבי ורואים את כל מאות הקברים של כל הנערים-הגברים הצעירים האלה שנתנו את חייהם בכדי שלעם תהיה ארץ ותהיה מדינה.
האם, אולי, פעמי הגאולה הם אלה?
וזהו ההבדל הגדול והמהותי הקיים בין העקדות בתפוצות הגולה ( בהיסטוריה שלנו העקובה מדם בניה) ובין הבחורים שלנו הנותנים את חייהם תוך לחימה גאה,
המגינים על הבונים ועל החיים במדינה בחירוף נפש.
מבחינה היסטורית ישנה נחמה כלשהי כשהבנים מחרפים נפשם על הגנת חרות העם.
בזכות בחורים כמוך אבי, בזכותך ובגין כל חבריך שנתנו את חייהם ובמותם ציוו לנו את החיים ואת ההמשך של חיינו בבניין המדינה , עלינו להישבע שנהיה כולנו ראויים לקרבן הגדול ביותר שנתת אבי - אתה והוריך.