בן ארבע עשרה היה, כאשר ערב אחד תוך כדי שיחה משפחתית אשר נסובה על עתידו, החליט בהתלהבות להעשיר את עתידו בשרות כקצין בצה"ל ולהמשיך לימודיו בפנימיה הצבאית שליד הגמנסיה "הרצליה בתל-אביב".
לא ידענו בבירור מה היו המניעים להחלטתו זו. האם יד התקופה היתה בדבר? התקופה, שלאחר מלחמת ששת הימים, או ספרות המלחמה שהיתה נפוצה באותה עת? הוא הרבה לקרוא, והיה מושפע מספרים אשר תוכנם היה קרוב לליבו, ואלי דודו, איש צבא קבע אשר חיבב והעריץ, וראה בו דמות הראויה להזדהות.
אבינועם לא ידע להשיב על כך. בשיחות עם חבריו התברר כי אף הם כמוהו לא יכלו להסביר מניעיהם אלא ראו בכך התלהבות נעורים.
נודה, כי אנו ההורים לא התלהבנו כמוהו. היינו מודעים למשמעות ההחלטה, אולם נתנו הסכמתנו לרעיון, מאחר והתלהבותו היתה רבה, והחלטתו נחושה. הבנו, כי התלהבותו נבעה מתוך הרגשה פנימית כי הדרך בה בחר תאפשר לו לתת ביטוי לאישיותו הדינמית, רבת היוזמה וכושר מנהיגות, תכונות אשר בלט בהן כבר בילדותו.
בסיימו בי"ס עממי נרשם אבינועם לפנימיה הצבאית שע"י גמנסיה "הרצליה" בת"א לארבע שנות לימוד וחניכות, לחישול הגוף והנפש.
התלהבות נעורים ומדים מגוהצים מחד, וחיי יום יום אפורים ומפרכים שם למידה ואימונים בעת ובעונה אחת, אינם עולם בקנה אחד. ובאמת לא כל החניכים עומדים בכך. יש קשיים, לבטים ונשירה.
גם על אבינועם לא פסחו המשברים למיניהם, אך הבית תמיד עמד מאחוריו. מעודדים במלים, טופחים על הכתף, וברגע קשה במיוחד אף מנסים להשפיע עליו שיוותר, אולם הוא נחוש בהחלטתו, להתגבר, והצליח!!
היושר, ההגינות, ובעיקר אהבת הזולת, תכונות שאפיינו אותו כבר בילדות, וטופחו בהשראת הבית, באו לביטוי ביתר שאת במסגרת החיים הקולקטיביים בפנימיה. פעילותו מורגשת בכל השטחים:
במחנאות - הוא מנצח על המלאכה,
מוציאים עלון - הוא בין העורכים,
עורכים מסיבה - הוא הרוח החיה,
ובמעשי קונדס בודאי ובודאי...
חבריו החדשים רבים, ושונים זה מזה, באופיים, במנהגיהם ובאורח חייהם... אך לכולם הוא ידיד נפש. בחופשה הירבה לבקר בבתיהם, והם הירבו לבקר בביתנו, בימי חופשתו היה מתמלא הבית קולות מצהלה וחדוות נעורים.
תמיד אצה לו דרכו... כאילו רצה לחבוק זרועות עולם, ליטול מחדוות החיים מלוא החפניים...
אם שאלנו: - "אבינועם לאן את עף ונחפז תמיד"? - התשובה הייתה: - "אני רוצה להספיק"... להספיק מה? שאלנו את עצמנו?
היום אנחנו יודעים... למצות ככל האפשר עשרים שנות חיים...
אולם היו גם שעות שקטות, של ערב שבת ליד השולחן, היינו יושבים בניחותא, והסיפורים קלחו: מאורעות שארעו בין חופשה לחופשה, התקדמותו בלימודיו, הציונים העולים והיורדים ויחד אתם גם המורל... פה ושם וידוי קצר והססני על "בריחה" מהשעור לשפת הים, ומקבל בהבנה נזיפה והטפת מוסר מפי אבא. ניתח ברצינות רבה כיצד משפיעים עליו התנהגותם ויחסם של מוריו ומפקדיו, כדי ללמוד ולהפיק לקחים, יחד עם זאת לא נמנע מחיקוי הומוריסטי בכשרון רב למדי ולהנאתנו הרבה.
אלה היו השעות היפות ביותר של חופשתו, כי למחרת כבר אצה לו דרכו...
עברו ארבע שנים, תקופת הלימודים והחניכות באו אל קיצם. אבינועם מגיש את בחינות הבגרות.
במעמד הסיום בפנימיה נבחר לשאת את דבר החניכים, גאה ובוטח ניצב על הבמה ובקולו העמוק סיכם ארבע שנות חניכות, וחתם את התקופה.
ממועד הסיום ועד הגיוס נותרו ארבעה חודשי חופשה. מה יעשה נער בארבעה חודשי חופשה?
סביר היה "שיתפרק"... כלשון בני הנעורים. אך לא כן נהג אבינועם - הוא חלק את חופשתו: מחציתה לעבודה, ומחציתה להנאה.
הוא ירד לסדום ועבד בבנין, עשר עד שתים-עשרה שעות עבודה ביממה, השתכר יפה, גם כאן, מתגלה אבינועם יחסו האנושי ופתיחותו לזולת, כאשר בתקופה קצרה של שלושה שבועות נרקמים יחסים ידידותיים בינו לבין הפועלים הדרוזים העובדים במקום, והם הידועים כאנשים סגורים, מזמינים אותו לבקור בכפרם והוא נענה להזמנתם.
בתום תקופת העבודה אשר הקציב לעצמו הוא מבלה את שארית החופשה כאוות נפשו וביתר סיפוק והנאה, בסיורים ברחבי הארץ.
החופשה תמה והגיע העת להתייצב לשרות. קצת קשה ומכביד... הוא ביטא את הרגשתו בבואו בפעם הראשונה לחופשה לאחר גיוסו, באמרו: "כאשר יצאתי מהבית בדרכי למחנה, כל הדרך חשבתי, איך אשא את נטל שש השנים שעליהן התחייבתי? כאשר הגעתי לשער המחנה כבר הייתה לי תשובה, כי מכאן ואילך חשבתי רק על מה שעומד לפני".
ואמנם, במשנה מרץ, חוזר לפעילות אינטנסיבית.
בבסיס המיון עוברים כל החניכים בחינות ומבדקים לקורס טייס, להפתעתו עבר את המבדקים הראשונים בהצלחה. ההצלחה הבלתי צפויה מביאה אותו להחלטה לנסות ולהתמודד עם המגמה הקשה, אך לא עמד במבחני הטיסה, המליצו בפניו על קורס נווטות אך הוא סרב כי "לא רצה להיות מספר שנים".
בתום ארבעה חודשים, חוזר אל "אהבתו הראשונה" חייל השריון, ושוב אימונים וקורסים וכמובן חוויות חדשות... חברים חדשים... והאתגרים להיות טוב, להיות ראשון, להיות ראוי...
המאמץ והרצון מביאים גם תוצאות הוא מסיים קורס קצינים כחניך פלוגתי מצטיין, ומוכן למלא את התפקיד אשר לו הועיד את עצמו - לשרת כקצין בצה"ל.
מתוך מגוון האפשרויות המוצעות לו, דחה תפקידים מעניינים, ביקש תפקיד בשדה, להיות אחראי על אנשים ועל ציוד.
מספורי חבריו התברר לו כי מילוי תפקיד מעין זה מתאפשר במוצבי הרמה, לכן שאיפתו היתה לקבל פיקוד על מחלקת טנקים ברמה. אבל כמו בכל דבר יש הרצוי ויש המצוי. ו"המצוי" בשביל אבינועם היה דוקא צמ"פ בדרום...
תחילה היה קצת מאוכזב, אולם משנודע לו כי המג"ד שלו הוא סא"ל קהלני, דמות הזכורה לו מתוך הספר "חשופים בצריח" שהשאיר עליו רושם עז, קיבל את הדין ונכנס לתפקידו בהתלהבות וברצינות רבה.
סיפר, כי במפתיע קבל חופשה לשבוע ימים והוסיף כי יוכל "להספיק המון"... התיישב בניחותא לאכול כמי שעיתותיו בידיו, ולאחר מכן הלך לחטוף תנומה. כשעתיים לאחר מכן נשמע צלצול הטלפון, הקול מצדו השני של הקו ביקש את אבינועם. בדרך כלל לא נהגנו להעירו משנתו, אלא למסור לו את תוכן השיחה...
הפעם, מתוך תחושה שלא נתנת להסבר לא שאלנו אפילו מי המדבר? אלא הערנו אותו מיד, למרות שידענו כי הוא עייף מאוד לאחר לילה של פעילות ללא שינה. אבינועם קפץ מהמטה ונגש אל הטלפון. מרגע זה הדברים התרחשו במהירות. השיחה נשא אופי צבאי, דחוף ביותר, גם למי שהאזין מהצד היה ברור כי אין זו שיחת חולין רגילה... בתום השיחה הניח את השפורפרת ובנימה של התנצלות מהולה בעצב אמר "קוראים לי לחזור". בשקט נפשו ובטון נמרץ החל להתקשר ולהזעיק חבריו, לתת את הוראות המתאימות וקולו חפוז, תמציתי וברור. לאחר מכן החל לארוז את חפציו האישיים ותוך כדי עשיה משתדל להתלוצץ כדי לעודד אותנו באמרו: "לי מקלקלים את החופשה, אתם "הבוכים", אם מישהו צריך לבכות? זה אני".
דיבר... התלוצץ... וארז בזריזות, אף כל זה היה רק למראית עין. בסופו של דבר כולנו ידענו בלבנו כי אין הדברים כך... אין קוראים לשוב סתם... ככה... שעתיים לאחר שהגיע לחופשה בת שבוע ימים, ומה גם שהיה צריך להגיע לרמה, ולא אל יחידתו הקרובה בדרום.
מה היתה הרגשתו האמיתית בצאתו מהבית? התרגשות... חששות... פחד מפני הבאות... זאת לא נדע... אך לגבינו השתדל לצאת מהבית כמנהגו תמיד בשובו למחנה, עליז ובוטח... לחיצת יד אמיצה... ולהתראות... סרב להענות להפצרותינו שנסיע אותו כברת דרך ברכבנו, אך לא היה יכול להתעלם מרצונו של אבא לקחתו לטמפידה, אבל סבוב נוסף, מלטף את דמותו הבוטחת, ניפנוף יד... ולהתראות...
החג עבר עלינו בחרדה, ובהאזנה דרוכה למהדורת החדשות, במשך החג לא ארע דבר, הוקל לנו במעט, אולם גם בתום החג, ולמרות שלא ארע דבר אבינועם לא הגיע הביתה.
שמר על קשר טלפוני מתמיד במשך כל הימים שבין ראש השנה ליום כיפור. הרגיע אותנו בקולו הבוטח, שאין לנו ממה לחשוש, הוא אמנם בתפקיד אבל מבלה בחיק הטבע במקומות נהדרים, ולו היתה לו החכה של אבא היה יכול גם לדוג. האמנו שאמנם כך הדבר, אבל ציפינו לו בקוצר רוח, שיבוא לחופשה אמיתית הביתה.
בליל יום הכיפורים בשעה די מאוחרת צלצל הטלפון, והעיר אותנו משנתנו. אבינועם היה על הקו, התנצל על השעה המאוחרת, אך רק עכשיו "הגיע תורו" להתקשר, והוא נזכר כי שכח לאחל לנו שנה טובה!!! האריך בשיחה על דא ועל הא, קולו נשמע עליז ובוטח כתמיד, לשאלתנו איך המורל? ענה: "גבוה, בעננים"...
כושר מנהיגותו בא לביטוי כבר בהיותו חניך בפנימיה הצבאית, כאשר פיקד על חניכים צעירים ממנו. עתה ניתנה לו האפשרות להפגין את מלוא יכולתו. בטחונו, כי אמנם יצליח בתפקידו, היות ושיתף אותנו בלבטיו ובהתווית דרכו לעיצוב דמותו כמפקד.
בגאוה ובחרדה ליווינו אותו בהתקדמותו, שמחים לכל הזדמנות שניתנה לו להגיע הביתה לחופשה. מדי בואו, אך דרכה רגלו על סף הבית וכבר היו קולחים הסיפורים על מצבים אליהם נקלע בשעת האימונים, בדק עצמו לאחר המעשה כדי להפיק לקחים, ובחן כשרו להחליט במהירות במצבי לחץ. מסווג אנשיו לפי תכונותיהם, עולים הסיפורים על חייל נפקד שהוא מחזירו ליחידה בכוח שכנוע, על טנק שכמעט מתהפך, ועל אצבע שנתפסת בסדן, על הצלחות וכשלונות וכתמיד הרבה תכניות לעתיד... על התקדמותו בסולם הדרגות בתפקיד כקצין בצה"ל... ועל התפחותו ועתידו כאדם...
לפני ראש השנה הודיע לנו שלא יבוא הביתה לחג. להפתעתנו הרבה, בבוקרו של יום שלפני ראש השנה פלחה את האויר שריקה מוכרת שייחד לכלבו, וכבר נשמע קול צעדיו הבוטחים והמיוחלים כל כך, והנה נבטים פניו המחייכים בפתח, זו היתה הרגשה נפלאה. שמחת החג לא תפגם, המשפחה תקבל את כניסת השנה החדשה בצוותא.
האמנם היה באמת משוחרר מכל חרדה והתקשר כדי לשתף אותנו בהרגשתו הטובה? או אולי הרגיש צורך לשמוע קולות מהבית... בגלל אווירת הכוננות... והחשש... על כל פנים אנו בבית שמחנו לשמוע את קולו העליז. לא חששנו יותר, ובפעם הראשונה מאז יצא מהבית היינו שלווים.
...ואז קרה הדבר... כרעם ביום בהיר וללא כל התראה מוקדמת... פרצה המלחמה בכל עצמתה...
שבוע של צפיה וחרדה... ללא סימן חיים, בצורה כל כך לא אופיינית... והבשורה המרה והנוראה... על נפילתו של אבינועם בקרב הבלימה ברמה, כבר בבוקרו של היום השני למלחמה... והרי שאף תמיד מעל ומעבר... להספיק הרבה...
נסגר מעגל חייו של אבינועם... לידה - חיים - ומוות... עשרים שנות חיים... ובהיסגר המעגל ניתק פתיל החיים התוסס, אשר כה אהב למצותם עד תום...
הבית נתייתם מקול, מצהלות נעורים... משאגרת צחוק מתגלגל... נלקח מאיתנו ללא עת בן מסור ונאמן, אהוב ונערץ... תכניות לעתיד... ודור ההמשך... תם...