אמא! פנחס בא! בקריאה זו הייתי נכנסת הביתה ומבשרת את דבר בואו של אחי. ראיתי אותו עוד מרחוק. בגאוה רבה נשא את הכובע האדום והכנפיים. הייתי מכנה אותו "כלנית אדומה" כי באמת נראה כפרח חי. בראותי אותו רצתי לקראתו וכששנינו שותקים, חרש נכנס הביתה כשבת-צחוק מרחפת על פניו, אמא תמיד חרדה לשלומו, ומיד החלה לשאול: נו, פנחס'לה, איך האימונים? והוא, במתינות, היה משיב, מוריד את המעיל והסוודר ועונה על כל שאלותיה. האימונים אף פעם לא היו קשים לו, תמיד היה קל ונעים לבצעם.
ערב אחד בשבתו בבית נזכר בטירונות, בתחילה פחד מאוד מהטירונות אך עכשיו קל היה מאוד. מיד כשבא, היה מוציא מארנקו סכום כסף ובלי שאמי תדע כלל, היה דוחף לי לתוך הכיס. לאחר מכן ניגש לאלבום שלו, מסדר את התמונות ומעיין בהן. אני הייתי נגשת אליו, מתיישבת לידו והייתי שואלת על כל תמונה, מהי. והוא היה יושב ומסביר לי: זה מהטיול לגליל, זה באימונים לפני הצניחה, וזה על הטרקטור, במשק, ועוד ועוד. אף פעם לא נמאס לי להסתכל בתמונותיו. תמיד היה שואל אותי איך הלימודים ובמה אנו עוסקים; ואת אחי, איך העבודה. לכולם דאג. טוב-לב היה מאין-כמוהו. הפרידה היתה קשה עלי מאוד. לא יכולתי לשלחו מן הבית, עוד רגע להביט בו, למדוד את נעליו הגדולות, או את כובעו האדום. והוא קם, אומר שלום. צובט לי בלחי וצוחק. פותח חרש את הדלת ויוצא, כשמבטי כולם מוסבות אליו. רגילים היינו לראותו כל יום שבת בבית. ועתה זה כבר שלושה שבועות מאז היה בפעם האחרונה בבית.
היה זה ביום שלישי, ב-10.30 בלילה. בא, חטף תנומה קלה, ולמחרת בבוקר, בשעה 5.00, עזב את הבית, בעוד כולם ישנים. מאז לא ראיתי אותו עוד, וגם לא אראהו עוד. אינני יכולה להשלים עם הדבר. הבית ריק בלעדיו. כשאצא החוצה אראה לפני מודעות אבל. כולם משתתפים בצערנו, אף אחד לא יכול לנחמני. אך אני לעולם לא אשכחנו. חיוכו הלבבי תמיד עומד לנגד עיני. מה חבל שצריכים אנו רק להספיד, ולהזכירו מדי פעם בפעם. רק תמונות וזכרונות נשארו לי ממנו... הלב צר מהכיל את גודל האסון שפקד אותנו: אח-ובן מסור וטוב נלקח ממני, מאחי ומהורי.
אחותו שושנה