אימו אילנה כותבת: "קרן באה אלי עם השאלה: "אמא תגידי, אם היתה לך האפשרות שגיא יחזור לשבוע היית לוקחת אותה?" אם קרן הייתה יודעת מה היא שואלת, לא הייתה שואלת בכלל. מאז השאלה הזאת, לא עובר יום שבו אני לא מדמיינת את היום הראשון:/ הוא חוזר פתאום הביתה,/ אני מחבקת, מנשקת ממלאת את הריאות שלי ברוח המוכר והטוב שלו, מלטפת את פניו היפות ותופסת בידו./ הוא שלי!!!
ויש לי אותו לשבוע!!!// היום השני:/ אני לא ישנה וגם גיא לא./ יש לי אותו רק לשבוע חבל על כל רגע../ היום השלישי/ אנחנו כמו: "האם אתה מאושר עכשיו"? אולי, "מתגעגע קצת"?, "חם לך"?, איך זה שם"?/ ואני עדיין לא מרפה מהיד./ היום הרביעי:/ אנחנו כבר מגלים סימני עייפות אבל אנחנו עדיין שואלים שאלות, מעבירים חוויות מעודכנות על מה שקורה אצלנו, ועל מורן והחברים שלך/ ואני עדיין אוחזת ביד שלך, גיא./ היום החמישי:/ אתה אצלנו בבית לשבוע./ מפנקים, מלטפים, וממלאים את הלב והריאות בכל מילה, בכל חיוך,/ בכל מבט של עינייך,/ ואני עדיין אוחזת בידך./ היום השישי:/ יושבים ביחד ואוכלים, כמו בכל יום שישי:/ כל המשפחה ביחד, עם אור הנרות ואני מסתכלת עלייך ורואה שאתה חיוור ועצוב/ פתאום הבנתי שאני לא בסדר לא שאלתי אותך, חמוד, אם בכלל אתה רוצה לחזור אלינו, הביתה, לשבוע./ אוחזת בידך בשתי ידיי, גיא, תסלח לי שלא חשבתי גם עלייך אלא רק על עצמי, / אבל אני.../ היום השביעי:/ נגמר השבוע./ כולנו עייפים, כבר לא מדברים, רק הדמעות זולגות על פנינו,/ מחבקים, מנשקים, ממלאים את הריאות עם הרכות שלך, את הזכרון עם הפנים שלך, עם מגע גופך, שערך הקוצני, עיני השקד היפיפיות שלך/ כל זה ממלא את מדברי הכעס מחדש,/ הפרידה קשה והכאב הוא בלתי נסבל!!!/ הרי קיבלתי אותך רק לשבוע.../ גיא, רגע בבקשה, ילד שלי. / למה? גיא לא! אל תענה לי כי השאלה הזו לא צריכה היתה להשאל כלל. / אני לא מסוגלת להפרד ממך עכשיו!... אז אם כך, אני מוותרת על גיא לשבוע, / כי יש לי אותו כל החיים בלב./ מה כל זה בהשוואה לשבוע?/ אני זוכרת אותך מכו היום הראשון בשבוע./ אוהבת אותך מאוד/ אמא/ (וסליחה שלא רציתי אותך בחזרה לשבוע).