להיות אחות של יחזקאל
הוא היה הגדול, חזק מכל ויודע על הכל-
ואני-קטנה וגם קצת שמנמנה,
עוקבת אחריו בכל פינה.
הוא ב ד' ואני בב',
אני כבר בוו, אך הוא בח'
וכותב הוא שירים וחורז חרוזים
אותם בבית ספרנו תמיד מקריאים
וגם בעתון "עתוננו" מדפיסים
ובי-כל הילדים כל כך מקנאים
"זאת אחות של יחזקאל" כך הם מלחשים.
והוא כותב וחורז על יורה ועל שמש
על דוד שנפטר ועל מסיבה מליל אמש.
ועל "ארבעים ושלשה אוהבי מולדת שיצאו לשדות יבניאל
ללמוד הגנה על הארץ מפני שונאי ישראל."
ועל סטרומה ופטריה-אוניות
מעפילים,
שטבעו בלב ים-נשים וילדים.
ולבו דואב ונפשו הומיה, בהגיע הידיעה
על נעמי גולדברג שנרצחה בגבעת עדה.
וכותב הוא משל ( והוא אז בן עשר)
על דוגרת ועל אפרוחיה, אשר לא פסקו מלקפוץ עליה,
ועל נץ צורח, שמעל לראשי האפרוחים פורח,
"וכהרף עין הכה הנץ בראש הדוגרת
ויותר אינה זעה ואינה מקרקרת
אך על אפרוחיה גם במותה שומרת"
ימים נוקפים ואנו מתבגרים
אחי-בנוער העובד ,ואני-בצופים.
ובערבי ששי עת יתקבצו כל נער ונערה
מכל קצווי המושבה אל מרומי הגבעה
(שם צריפים שנים :צריף לכל תנועה)
לרקוד, לשמוח, ובזמר לפצוח,
זה מול זה יתיצבו שני המחנות
וויכוחים סוערים, דיונים על "טעם" ירעידו הלבבות-
על ערכים, על הגשמה,
ומי מן השתים היא התנועה הנכונה
אשר את בניה תוליך לקראת מילוי המשימה-
מימוש חזונם של מייסדי המדינה.
ויחזקאל ניצב מנגד, מן העבר השני
בראש חניכיו יעמוד כארי.
וטיעוניו קשים ומילותיו חריפות
ולדבריו יסכיתו בנים גם בנות.
הוא- בנוער העובד, ואני בצופים,
וכך רבים אנו, מתווכחים, אף מתקוטטים,
אך בלב, עמוק עמוק, אוהבים
וכל כך מעריצים את האח הגדול
שיודע הכל, וגם- כל יכול.
כך חולפים ימי ילדותנו זו בצד זה
בבית הורינו מין בית משונה
בו כל נזקק, נצרך וסתם ידיד לעת צרה,
מוצא אוזן קשובה וגם פינה חמה.
ובטרם מלאו לו שבע עשרה שנים
עוזב יחזקאל הורים ואוהבים
ויוצא להצטרף לשורות הפלמח
ובידיו מעדר, מקוש, גם אקדח.
ויחד עם קומץ חברים, עולה להיאחזות בהרים
בגליל, בסביבות ים כנרת
לנעוץ קנה באדמת טרשים ואבני בזלת.
ובטרם הכה שרשים בג'יב יוסף הקבוצה
נקרא הנער לדגל, למלחמה.
אל חזית משמר הירדן, שם ניטש קרב מר
מול אויב סורי כה אכזר,
ויחזקאל יצא ולא חזר.
וכל שנותר---
הוא רק כאב וזיכרון יקר
על אח גדול ,שיודע הכל
אולם יותר-כבר אינו-כל יכול.