את אחיה אייל מבכה האחות שרית
בין ברושים גבוהים
מתוך לוחות שיש לבנים,
בוקע חום האנוש החבוי בפנים.
בין קברים טריים, חללים אחרונים,
מצוי חלקי, אחי, אחי.
ואומרת בת קול - הנני, מיני אז מהגן
בפינת הרחוב, ברמת-גן.
הזוכרת את ארגז החול והסוס,
את הגננת רותי בשעת הריכוז?
זוכרת אני, עונה הד קולי בשקט,
חלפו השנים מהסחרחרה והמגלשת.
כן, הן חלפו והופעתם אתם,
ומאז אתם בלבי ואני בלבכם.
במעבר מרמת-גן לרעננה,
כשעזרתי לאבא לסדר החשמל...
כמו עמד בפינה והביט הגורל.
היתך מינו אז, כיצד זה תדע?
הגורל תמיד מגיע לתחנה האחרונה.
זוכרת את אותו בוקר סתוי, בו הלכנו זה עם זו.
את לכיתה א' ואני לכיתה ח'?
אח, איזה שנה שזו היתה. דבר עצום.
מהשיעור הראשון ועד רבי אלימלך במסיבת סיום.
אחר כך אורט, ומגמת אלקטרוניקה ופורים של פירטים
עם גדי והקרחת בסצנת השחיטה.
עונה אז הדי, איזו תקופה נהדרת זו היתה,
עמדנו יחד משקיפים על מדבר יהודה,
מפיסגת המצדה.
כן, את יודעת, שם משביעים חיילים,
למראה אותם שמים כחולים,
ידעתי שאני רוצה לעוף עם הציפרים.
בשל כך, כמו כל הטובים לטיס הלכתי,
סדר, משמעת, נעלים מצוחצחות, אך בסוף נפלתי.
הדבר היה לא קל וכאב ודאי.
אך בחיל-הקשר נפתח עולם חדש לפני.
אופקים רחבים מלאי ענין,
את מירי פגשתי באותו הזמן.
נפגשתם, עונה קולי, והאהבה ניצתה בלאט,
החתונה היתה במרחק שנה ומעט.
את יודעת, נישואים זה עולם אחר,
עם חובות, אחריות וקשר גובר.
אחר-כך ראשון-לציון, דירה חדשה,
את זוכרת את הגורל, ההוא שעמד בפינה...
הוא התקרב והתקרב,
כמו עמד מעבר לכתפי וחכה שאסתובב,
היה זה אז, נולד בני הקטן,
קראנו לו עולם חדש, קראנו לו עידן.
וכשכולנו חיינו בעולם של חלומות,
עד התחנה האחרונה לא נשארו הרבה תחנות,
נשארו תחנות במרחק של ששה שבועות. ואז...
כן, ואז פתאם הלכת ולא שבת הלום.
הדמעות בעינים, והכאב שבלב לעד ישכון.
וכך, בין ברושים גבוהים ולוחות שיש לבנים,
חי הקשר ללא מילים.
שרית.