"... כשעליתי לארץ, היה אחי בן ארבע שנים בלבד, ולא הספקתי לעמוד על אפיו. אך מן המכתבים שקיבלתי, ואחר כך ממכתביו שלו, הספקתי להכירו. ניכר היה מן המכתבים, כי ה"תינוק" גדל בינתיים והיה לאיש, למרות גילו הצעיר. התבגרות זו, שלפני זמנה, הייתה נחלתם של כל בני הנוער באותה סביבה. הרדיפות האנטישמיות, שהחלו עוד לפני מלחמת העולם, ואחר כך המלחמה עצמה עם כל מוראותיה ואימיה - כל אלה הטביעו חותם עמוק בילדים היהודיים. גברה המצוקה ומכס הצעיר מפסיק את לימודיו, נשאר בבית ומטה שכמו בעול הפרנסה. קשר המכתבים נפסק, בשורות איוב מגיעות מן הגולה ואנו, המאושרים שזכינו לעלות לארץ, מלאי דאגה וחרדה. והנה, באחד מימות חול המועד פסח תש""ח דופקים בדלת, ובפתח ניצב ה ו א. עמידתו זקופה ועל גופו מדים למחצה, כנהוג באותם ימים. על אף ט""ו השנים שחלפו מאז שעזבתי את הבית היכרתיו מיד. רבתה השמחה. ישבנו בצוותא והוא התחיל מספר קורותיו מאז עזב את הבית. כיצד חתר לארץ והוגלה לקפריסין, וכיצד התגייס בפרוץ מלחמת השחרור והגיע לארץ בדרך "בלתי חוקית". את ליל הסדר חגג בחסותם של המוסדות בתל-אביב, ובהזדמנות הראשונה בא לבקרנו. שעות ספורות בלבד בילה בחברתנו ושוב חזר לבסיס. לאחר ימים מספר קיבל חופשה נוספת, והפעם לשלושה ימים, אותם בילה בצל קורתנו.
מלא התפעלות היה מכל ציץ ירק, מכל עץ שבחצר. עם הנץ החמה היה קם, יוצא לחצר וללול, מאכיל את העופות, עודר ומשקה. אך הנה נגמר החופש הקצר ומכס חוזר לבסיס. מאז לא ראינוהו עוד. רק כעבור זמן קיבלנו הודעה קצרה: "...נפל בקרב על לטרון..."