מילים שכתב יאיר לפיד, נגעו לליבי והם מבטאים באופן הכי אמיתי את אשר בליבי על מותו של עדי
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים
האורות ידלקו, הלהקה תעלה לבמה
והם לא ידליקו נרות לבנים.
הם לא יגידו לה "אני אוהב אותך"
למרות שהתאמנו על המילים ועל הטון
במקלחת צבאית מול הראי המלוכלך
מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון
הם לא ייסעו לטיול אל המדבר והרוח,
התקליט הבא של פוליקר לעולם לא יולחן
"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח
הם לא ידחו למועד ב' שום מבחן
לובשים את מדי האבן
עומדים תמיד בדום
המחלקה תעבור לנוח
היא לא הולכת לשום מקום,
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הם מי שלא יהיו.
לא ייוולד להם אף פעם שום ילד
ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ייפול
הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא
ואל תשאירו להם שום דבר לאכול
הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר
מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד
הם לא צריכים את המכונית בשבת
כי אין שום סיכוי שילכו לאיבוד.
לובשים את מדי האבן
עומדים תמיד בדום
הפלוגה תעבור לנוח
היא לא הולכת לשום מקום.
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא מי שלא יהיו.