אלבום תמונות
כל בן אנוש מתגעגע לדבר כלשהו,
אחד מתגעגע לאוכל של אמו, אחר לעיר הולדתו.
אחד לנשיקה הראשונה, אחר לאהבה הראשונה.
אך אנו ההורים השכולים מתגעגעים לילדנו שנלקחו מאתנו בטרם עת.
כאשר פורצים הגעגועים, מרגיש אני את הסכין הנשלפת מנדנה וחורטת בגופי:
הסכין מתחילה באות ד' וממשיכה לאות ו'.
עוצרת לרגע - הכאב מתגבר.
ואז ממשיכה לחרוט לעומק ומגיעה לאות ר', משם ממשיכה לאות י', לאת ת' ואז אני מרגיש את שיא הגעגועים.
שמה של ביתי חרוט בתוכי והדם זולג ונוזל - הכאב הולך ומתגבר.
מנסה אני להפסיק את החלום הנורא הזה, אך זה לא חלום - זוהי המציאות.
וכך ממשיך אני לחיות כאשר נפשי מכוסה בצלקות תוצאות אותו לילה נורא בדרום.
הגוף הולך ונחלש אך אנו, ההורים השכולים, מנסים לשרוד - מי יותר ומי פחות ולו למען אלו שנשארו.