אלבום תמונות
היא הייתה ילדה קטנה וחמודה, לא שמנה ולא רזה, נולדה ב-31/10/1981.
יום הולדתה היה שמחה גדולה במשפחה, אחות קטנה לאלון ולרון, כולם אהבו אותה למרות הגבס. היא זחלה והייתה ניידת ממקום למקום. למרות כל זה הייתה ילדה סובלנית ושקטה. גדלה הילדה, הלכה לגן ואחרי כן לבי"ס, תמיד צחקה ותמיד שמחה, מעגל חברותייה הלך וגדל ככל שעבר הזמן.
הלכתי איתה בעיר ומכל פינה נשמע: היי דורית, מה נשמע.
גדלה הילדה ולבי"ס "אורט שפירא" הלכה, גיל ההתבגרות הגיע, ופה ושם ויכוחים וגם טענות, אך הילדה תמיד שמחה וצוחקת.
נגמרו הלימודים בגרות עשתה ותעודה קיבלה ואנו מחכים כולם ליום הגיוס. בפחד הלכה ללשכת הגיוס, פה דמעה ופה מה יהיה, אך לצבא התגייסה ולשרת רחוק מהבית רצתה וגם תפקיד רציני.
דורית התקבלה כבקרית גבול במג"ב ובשמחה את הקורס עשתה, ובין השיבוץ נשלחה למסוף "רפיח" בסוף העולם. ושם חברות רבות מצאה. בכל הזדמנות הביתה רצה וזה לא פשוט במרחק כה גדול. ואז ב-4/9/2000 לפנות בוקר, נשמעה דפיקה בדלת, דפיקה העוצרת את הנשימה, דפיקה מפחידה, מי דופק בשעה כזו בדלת?! ובדלת ארבעה אנשי מג"ב קצינים וביניהם רב, לא היו צריכים מילים כדי לדעת על האסון הנורא שבאו להודיע למשפחה.
ידענו וניחשנו שאת דורית לא נראה יותר בחיים.
המחשבות רצות, האם סבלה, האם כאב לה, הלכנו לראות את דורית בפעם האחרונה, ילדה מתוקה, פנים שלוות, אחרי כן הלוויה, המון אדם על חלקת קבר קטנה. והדרך מהבית עד הקבר נמשכת ונמשכת ללא סוף, ואז שבוע השבעה, בבית המוני אנשים באים לנחם חברים, קרובים ואנשי מג"ב, אבל לקחו לנו את הנשמה, כאילו קברו את נשמותינו יחד עם ילדתנו הקטנה. ומחשבות שונות עולות בראש. יום יום מה דורית הייתה אומרת, איזו שמלה דורית הייתה קונה לחתונת האח שאותו אהבה מאוד מאוד. חושבים על הצחוק החסר, שמחת החיים וזמזום השירים שאותם אהבה, עשרות הדיסקים ששוכבים ללא שימוש והבגדים התלויים בארון, ובכל אלו דורית לא תשתמש עוד לעולם.
הבית לא כמו שהיה, אין רצון לעשות שום דבר אפילו לא לנקות, ואת דוריתי, ידעת כמה חשוב לי הניקיון בבית.
אני מקום, לא מוצא לעצמי, עברה חצי שנה, כל דבר ולו הפעוט ביותר גורם לי לבכות. את במחשבותיי יום וליל מושך, את לעלות אל הקבר ומבקר אני שם הרבה הרבה כפי שאת יודעת.
היחסים בבית מתוחים אמא כועסת עליי ואני עליה, מצב כזה נקרא "מוות בחיים".
יושב אני בחדרך מסתכל על התמונה של הטירונות, את נראית עצובה, ידייך העדינות מחזיקות את הסנטר אך רואים בך גאווה. אני לא יודע איפה את כרגע, אני מקווה שטוב לך שם, שאוהבים אותך כמו שאהבו אותך פה בעולם החיים.
אין לי סבלנות ומחכה אני להצטרף אלייך ומה שיותר מהר, להיות איתך ולספר ולספר ולספר. כל יום שאני פה אני סובל סבל נוראי ומתפלל אני להשם שייקח אותי לעולם שכולו טוב ואז אולי, אז אמצא שלווה לנפשי.
אני בתור אב לא מילאתי את תפקידי כראוי, לא שמרתי עלייך באותו יום תאונה נוראי, לא הגנתי עלייך כשזה קרה, אני ישנתי, על כן מבקש אני סליחה וכפרה, תשמרי לי מקום לידך ילדה, ואנו נהיה ביחד לעולמים.
האבא המת - חי
האוהב אותך
להתראות.