ב-18 במאי 1948, הלכנו אמי גוסטה אחותי בתיה ואנוכי נתן פולונסקי מהבית לכיוון תחנת "אגד" שהייתה ברחוב רוטשילד במגרש סמוך ל"קפה פידלר" בפינת רחוב השרון (כיום ויצמן) שהיה ידוע למקומיים וגם לחיילים הבריטיים.
לא נהגנו לעשות זאת מדי יום אבל אמא גוסטה הציעה שנלך לקבל את פני אבא שאמור היה לחזור מעבודתו בתל-אביב בשעות אחר הצהריים המאוחרות לכפר סבא. המתנו במדרכה ממול. האוטובוס מתל-אביב בושש להגיע. אנשים הסתודדו ודיברו ביניהם ולקראת ערב עם החשכה הבחנו שאבא מגיע ברגל מכיוון מגדיאל ופגשנו בו כשפנה לכיוון מזרח ברחוב השרון (ויצמן) ליד קיוסק מושיקו (כנראה שהידיעה על ההפצצה נודעה ב"אגד").
אבא סיפר שחייו ניצלו בנס בעת הפצצת מטוסים מצריים את התחנה המרכזית בתל-אביב. הוא המתין ברציף כשלפתע הגיעו המטוסים לעבר התחנה וכולם נזעקו למדרגות היורדות מרציף התחנה לעבר המעבר התת-קרקעי שגישר בין הרציפים. התחנה הייתה עמוסה בנוסעים שהמתינו.
נשמעה צפירת הרגעה ויצאו לרציף, שם פגש צעיר שהמתין לאוטובוס לכפר-סבא וסיפר שהתייצב היום בלשכת הגיוס לשירות בצה"ל ושהוא איש לח"י. בעודם משוחחים חזרו המטוסים המצריים ו"ירדו" לעבר הרציפים והטילו פצצות. הצעיר הדף את אבי לעבר המדרגות ולאחר הצפירה ל"הרגעה" הסתבר שהיו עשרות הרוגים, ופצועים רבים, וביניהם ראה את הצעיר מכפר-סבא כשהוא פצוע מרסיס בצווארו ושותת דם ומחזיק בעורק צווארו לא לאבד דם.
הוא הספיק לומר לאבי שלא הספיק לרדת במדרגות לאחר שהדף אותו ונפצע קשה וביקש למסור ששמו יצחק פרנקו, ומת. אבא סיפר שברח מהתחנה לכיוון אוטובוס לפתח-תקווה בתחנה סמוכה והיה נרעש מזה שהצעיר שהצילו איבד את חייו. אבא המשיך מפתח-תקווה ברגל לכיוון רמתיים ומגדיאל לכפר-סבא וכך זכרתי את שם מצילו של אבי כשהייתי בן 1/211 ואחותי בת 7.
הדבר נחקק בזכרוני וכשהגעתי לגור בכפר-סבא עם בת הזוג שולה קלי בשנת 2007, פקדתי את קברו ביום הזכרון ומצאתי את קברו עם חללי תש"ח שנפלו בשרותם ב-צה"ל. המשפחה שאלה אותי מי אני ואיך הגעתי לקברו.
סיפרתי להם את הסיפור המדהים ואחותו בכתה ואמרה ש"חבל שאמא לא ידעה שיצחק הציל נפש וחרף את נפשו." היא נפטרה רק לפני שנתיים ואילו ידעה היתה מאושרת. הם סיפרו גם על המאבק להכרה בו כחייל צה"ל שהביא לתוצאות חיוביות. יצחק פרנקו הי"ד הציל נפש בישראל (את אבי) ואותו נזכור לעד, ואני פוקד קברו מדי שנה.
אל"מ (מיל) נתן ענבר (פולונסקי)