אלבום תמונות
10.11.2002
רועי היקר
זה כבר זמן רב שאני מתגעגע...
זה אוכל אותי מבפנים ומבחוץ יום וליל.
אז איך מתגברים על כאב כזה?... לא יודע.
איך נותנים לחיים שהשארת לנו להמשיך?
אני ממש לא מצליח להבין.
היום, סתם ככה פתאום נזכרתי בספר אהוב, של רובנו,
שקראתי זה מזמן, 'האלכימאי' הוא.
פתחתי אותו בעמוד 91, ללא כוונה ועיני הובילו אותי לפיסקה האחרונה באותו העמוד. חשבתי קצת על הכתוב שם ומצאתי לנכון להעתיק אותו... "..כשאנשים מתייעצים איתי, אני לא רק קורא את העתיד; אני מנחש את העתיד.
העתיד שייך לאלוהים, ורק הוא מגלה לך אותו במקרים מיוחדים. איך אני מנחש את העתיד? לפי האותות של ההווה. הסוד הוא כאן בהווה. אם אתה שם לב להווה, אתה יכול לשפר אותו. ואם אתה משפר את ההווה, מה שיבוא אחר כך גם הוא יהיה טוב יותר. תפסיק לחשוב על העתיד. תחיה כל יום לפי תורת הנביא, מתוך בטחון שאלוהים אוהב את בניו.
כל יום כשלעצמו מביא אתו את הנצח".
פרדוקס קצת אירוני, כשאתה כאן שוכב לי במנוחת עולמים, ואני, מנסה להמשיך את מרוצת החיים, משהו שלצערי צערך, צער החברים וכמובן המשפחה שלך... כולנו לא נזכה לראות אותך במרוצה הזאת, שבתקופתה שלה, אתה היית שייך לצבא, ובמרוצה נפרדת של הצבא עצמו, אותה מרוצה הפסיקה אותך, הפסיקה לקיים אותך ואתה בעצם לא היית מוכן לזה, כי ידעת וחיכית, כמו כולנו, שיש את המרוצה הגדולה, זו של החיים, החיים שחיכינו אחרי הצבא. ואני מקלל את היום בו זה קרה, עד היום, כי לאף אחד אין זכות, גם לא "אלוהית" לקחת חיי אדם, לא את החיים שלך.
העתקתי את הקטע מתוך הספר כי הוא פשוט נשמע לי מאד יפה, היה בו משהו מיוחד שדיבר אליי וקישר את זה בעקיפין אליך וליחידה גם.
אל דאגה, מנסים לשמור על עצמנו
וממשיכים לחייך כשאתה עולה בחלומות...
גם אם החלומות מלווים בדמעות.
אוהב, נעם