אלבום תמונות
19.6.02
2:40 בלילה שבין שלישי לרביעי
רועי
אני כותב דברים אלה כי אני מרגיש חייב.
את הדברים אני לא בהכרח מקריא לך, אלא אני מקריא אותם לאנשים שסבבו אותך ביומיום, המשפחה, החברים הקרובים מהילדות ובכלל מכרים כאלה ואחרים של ההורים, מהישוב ועוד.
אני עוד לא מצליח להבין, כנראה גם שלא אבין בזמן הקרוב, את המשמעות לאבד חבר, לדעת שהוא כבר לא יפגש איתך יותר, שלא תדברו או תתכתבו בפלאפון, לא יהיו עוד מפגשים בים והצפייה להתראות בסוף שבוע - סוף סוף אחרי הרבה זמן שלא התראנו, פשוט תעלם, איפשהו במישור המציאותי, כי אצלי לפחות, כמו לכולנו, הצפייה לראות אותך שוב, את החיוך הגדול והמיוחד שלך לעולם לא תאבד.
עוד לא ברור לי למה זה היית חייב להיות אתה? למה? למה? למה רועי - חבר שלי מכוכב יאיר?!
קשה לי להתבטא, דבר שמעולם לא קרה לי. אני מתקשה לכתוב את הדברים אליך - בשפה ובגוף, בנפש ובראש.
תמיד אמרתי לעצמי שבהלוויות, אם לצערי יצא לי להיות באחת שנוגעת לי אישית, אני לא אדבר ולא אספר כאילו המת עדיין חי. לשמחתי, רועי ידע כמה שאני אוהב אותו, מעריך ודואג לו ועל כך משהו כבד ירד לי מהלב. אמרתי את שלי ולשמחתי שוב, לא אצטרך לשבח ולהלל אותו כאן.
את רועי היכרתי באחד מהאימונים שעשינו לקראת הגיבוש לדובדבן וצנחנים בחוג, אצל יובל עילם. אני זוכר שישר במפגש הראשון שלנו נוצרה ביננו איזהשהי חיבה ומיד התחברנו, ..היום..
תמיד היינו באותו הראש. אני הבנתי אותו והוא אותי, אני, שמחתי להכיר אותו וכנ"ל - הוא אותי. מידי פעם היינו מדברים בטלפון על צבא, על האימונים ועל בכלל - כל דבר שעלה לנו לראש. רועי לא היה תקופה ארוכה בחוג, אבל הקשר שלנו המשיך גם אחריו, אחרי שהוא עזב. הגעתי עם רועי לגיבוש בבקו"ם, שנינו מלאי מוטיבציה בראש טוב וממש מלאי כוונה ורצון לעבור אותו. לצערנו לא שובצנו באותו הצוות, אני שובצתי לצוות מספר אחד והוא, אם אני לא טועה לצוות מספר תשע או אחד אחר.
פעם אחת בלבד במהלך הגיבוש, בין ריצה ותרגיל התראנו ממש ל - 20 שניות. 20 שניות די משמחות, החלפנו מבטים הוא צעק משהו כמו "כל הכבוד, תמשיך ככה" אני חייכתי, טפחתי לו על השכם ואמרתי לו שיתן הכל, שלא יותר. הפגישה הבאה שלנו היתה בראיונות של סוף הגיבוש, אלה שעברו אותו זכו לקבל את הראיונות - שאלה בעצם מחליטים על השיבוץ שלו ליחידה.
שנינו ידענו בלב שהתקבלנו למה שרצינו, רועי הציע לי טרמפ הביתה ומאז הקשר שלנו העמיק.
הנה אני מחזיר לרועי ספר שכבר מזמן סיימתי, אבל פשוט עוד לא יצא לי להחזיר לו. דיברנו המון על הספר ומשם התברר לשנינו על האהבה ההדדית לספרים. אני זוכר שעד לא מזמן נהגתי לרשום לרועי הודעות בפלאפון "בוקר טוב" או "מה קורה" והוא אף פעם, אולי פעם פעמיים בעצם לא החזיר לי תשובות. רק כשהיה יוצא הביתה, מהדרך היה מצלצל ומברך אותי ואומר לי תודה ואת זה שהוא ממש שמח ואוהב שאני שולח לו הודעות. זה היה מעין קשר שקט, אלקטרוני מידי אבל די נחמד.
רועי ידע דברים על השירות שלי, הייתי נוהג לספר לו דברים מעניינים שבתקווה - גם הוא ישפוך קצת מידע... אבל בד"כ היה אומר שהכל בסדר ואין חדש... הוא אהב להקשיב לי והתעניין, את זה מאד הערכתי.
"נאמר כבר הכל" אמר ארקדי דוכין בשיר שלו, הוא המשיך ושר ש"לעולם לא תדעי - איך בכיתי כמו ילד"... מילים אלה בדיוק נאמרו ונכתבו על רועי. כן, בכיתי כמו ילד כי אני כבר מתגעגע - ואת זה לעולם רועי לא ידע.
כולי תקווה שהוא מאמין, ויודע שכולנו כאן וכולנו איתו בלב, וכן - "נאמר כבר הכל" על רועי, חבר טוב, לוחם טוב וביחידה מובחרת, בנאדם מיוחד במינו.
רועי, נוח על משכבך בשלום, דע שאוהבים אותך ותמיד תהיה בלב כולנו.
ואל תדאג, אנחנו זוכרים שאת המנגינה שלך...
אי אפשר להפסיק.
בהערכה, בכנות ובחברות.
תודה על זה שהיית.
שלך,
אוהב מאוד
נעם פ.