המלאך נועם
בערב ראש חודש טבת הלך מאיתנו נועם. כל הזמן רציתי לכתוב על זה וכל הזמן עצרתי את עצמי. כמה חודשים כבר. למה?
אולי בגלל שאני לא נותן לעצמי להאמין שנועם באמת איננו. אני לא באמת מאמין בזה. נועם היה כל כך מלא חיים. הוא ומוות פשוט לא מסתדרים. נדמה לי שאני שוב ארים את הטלפון ואשמע את הקול החזק שלו. שוב אשמע את הביטויים שלו: "משעשע", "בהחלט", "יוכ-טיגידאן" ("קללה" שהוא המציא). רגע, זה באמת? עולם בלי נועם? בלי החסד, בלי הצחוק, בלי גוש האנרגיה הג'ינג'י הזה? ככה? או שזה לא באמת? ונועם לא הלך? והוא אתנו? רק עבר לממד אחר כדי ככה לעזור ולהתרוצץ בין כולם טוב יותר, מהר יותר?
איך אני זוכר את נועם? תמיד עם חולצה לבנה - ראיתי אותו בעיקר בשבת כשבאתי להתארח באלקנה. והוא תמיד קשור אצלי איכשהו ללבן. לטוהר. לרוגע. לשמש המלטפת של אלקנה ביום שבת בבוקר, לציוץ של ציפורים, לאווירה כל כך שמחה ונעימה. אני לא מצליח להיזכר במצב שבו נועם עצבני. וגם לא במצב שהוא מרכל על מישהו. וגם לא במצב שהוא אומר משהו באמת רע על... לא השוב על מי. מקסימום - משהו אירוני. חיוך. לבן. שקט. שלווה. נועם.
הוא היה גם שר. ומנגן. טוב - היה משהו שנועם לא ידע לעשות? ועם כל הכשרונות האלה-היה מאד מאד סובלני כלפי האנשים שהיו פחות מוכשרים ממנו, שהיו זקוקים לעזרתו. וגם להם הוא תמיד-תמיד-תמיד עזר בצורה הכי טבעית. חיוך. לבן. שלווה. נועם.
אני זוכר את המצוקה בלוויה. את השעמום שמתגלה לי בזמן הטקס. אני רוצה לצעוק על זה שהלך לי חבר. לדבר על זה. ומה נותנים לי במקום? לקרוא תהילים. פסוקים דהויים שאני ממלמל אותם כשהראש שלי במקום אחר. דווקא עכשיו?
אבל פתאום חשבתי. הסתכלתי על הגבעות סביב אלקנה. על הנוף התנכי המוסתר מעיניהם של הגושדניים. והבנתי שפה עמד דוד המלך. איך הוא נראה? הוא נראה...כמו נועם. ג'ינג'י עם הסנדלים התנכיות. ועם חולצה לבנה. ככה בדיוק. ושר את השירים. עם גיטרה-כמו נועם. הוא שר את שיריו להשם. לא רק בבית המקדש. הוא בטח היה גם מזמזם לעצמו - כמו שנועם היה מזמזם לעצמו בדרכו אל בית הכנסת. ידיו הרחבות והמלומדות מלחמה - כמו של נועם. יחד עם עדינות יהודית. כן. ככה עמד דוד המלך ושר את מזמורי התהילים לריבונו של עולם שישמח הוא והעולם כולו. וככה גם נועם שימח את העולם.
תמונה אחרת. נועם ואני בבית הכנסת. באלקנה. מגיע זמנה של ברכת הכוהנים ונועם הולך ליטול את ידיהם. מחכה בסבלנות לתורו. ומזמזם. מזמזם שירים של דוד המלך. את התהילים. את הזמירות ושירות ותשבחות. שיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש. שיר שנועם אומר עכשיו ויגיד לעתיד לבוא. רבי נועם נפתלי הלוי. רננ"ה - הכינוי של נועם מהישיבה. נפתלי איילה שלוחה. רץ, מהר, כמו חץ, בקלות, בקלילות. דומה דודי לצבי מדלג על ההרים, מקפץ על המדרגות. או - נפתולי אלוהים נפתלתי. פיתולים. קשיים.
לנועם היה מאד קשה אחרי גיוס. אמנם הוא התגייס עם עודף מוטיבציה - אבל האורגניזם שלו לא אהב את הצבא. עור שלו נשרף. צלצולים באוזניים. קלקול כיבה. בעיות עם פרופיל.
נפתולי אלוהים.
ומה עם נועם? מקטר? עצבני?
כרגיל - מחפש מה לעזור. איך לתמוך. איך לעודד. פסיכולוג של מחלקה. תמיד "ראש גדול". תמיד אחראי-רציני-מסודר-אחראי. צוחק שחסר לוגיסטיקה טובה בצבא. הוא הלא לוגיסטיקאי. הוא יודע איך לסדר הכל נכון. ובלי לחץ. בלי בלאגן. בסדר. בחיוך. לבן. שלווה. נועם.
כשאני מתאר אותו לעצמי - הוא לא משתנה. המלאך נועם בא אלי. הוא שוב עם חולצה לבנה. עם סנדלים. עם רגליים שקצת נוטות לצדדים. הוא מסדר בעולם הבא את הלוגיסטיקה. כי כל המלאכים והשרפים והכרובים בטח לא יודעים איך לעשות את זה נכון. ונועם יודע. הוא גם-כמובן-לומד תורה קבוע. אבל כל כמה זמן הוא מפסיק, מבקש סליחה מהחברותא ועף לשמח קצת את החברה שבינתיים בגהינם. הם לא רעים. הם מסכנים בסך הכל - אבל מגיע גם להם לשמוח קצת. אולי יחזרו. וגם אם לא - שישמחו קצת. סתם. קשה להם.
ומשם נועם עף לעזור לכל מלאך שהסתבך ולכל שרף שהתעייף ולכל כרוב שכנפיים כואבות לו ולכל חיות הקודש - לשים לב שיאכילו אותם בזמן. והוא כותב את השירים יחד עם דוד המלך. ושר אותם לריבונו של עולם. יחד עם הלוויים בישיבה של מעלה. אבל בין כל הלויים שומעים את הקול של נועם. כי יש לו קול חזק. הוא מעיר את כולם. את כל מי שלא זוכר ללמד זכות על ישראל, התעייף, נרדם. שומעים את נועם מסוף העולם ועד סופו.
מה אני כותב? איזה מין הספד זה לחבר? אני לא מתבייש? ככה סופדים?
לא יודע. זאת הרגשה מוזרה. אבל אני באמת מרגיש כאילו שנועם עדיין כאן. הוא נוכח. תעשו לי טובה - תשמרו לכם את המילים הפסיכולוגיות החכמות שלכם "הכחשה" "הדחקה" "היפוך תגובה". קול פנימי סונט בי: "תכתוב מסודר. עצוב. עם מאמרי חז"ל. תעשה עריכה. תכתוב בהתחלה: "ברשות... אף על פי שאיני כדאי וראוי... ותסיים ב"חבל על דאבדין ולא משתכחין". שנוכל למסגר את ההספד שלך. אבל מה זה קשור? אני יושב ליד המחשב. ומרגיש קלות בלתי מוסברת בראש, בידיים, בהכל. כל כך הרבה זמן רציתי לכתוב ולא יכולתי. ועכשיו פתאום הכל קל. מאד קל. זה לא "צער", לא "אובדן", לא "כאב". זה רק מלאך לבן וטהור, רק המון שביבי שמחה מסביבו, רק שירה, רק שמחה, רק אהבה. עצוב לחשוב שנועם חסר להרבה אנשים. להוריו. לאחיות ולאח. לחברים. לכל מי שהיה מסביב. גם לי - מאד מאד חסר. אבל - לא עצוב לי על נועם. כי כל מהשבה שקשורה אליו היא מחשבה טובה. אהבה. שמחה. אור. לבן. שלווה. נועם.
נו, אולי בכל זאת איזה משפט תקני לסוף? "שיהיה מליץ יושר עבור..." אוףףףףףףףף. מה פתאום? שנועם יהיה מליץ יושר? וידבר עבור כולנו? וכי מה הוא עושה? מה עוד הוא עושה שם חוץ מלהיות מליץ יושר. תעשו לי טובה. אל תזכירו לנועם דברים. הוא יודע לבד - תאמינו לי.
ברגעים של עצבות וחרדה אני מרגיש את המלאך הלבן עד ידי. המלאך הגואל אותי מכל רע. המלאך נועם.