אורי אקרא לו, אורי שלי
מאז הוקמה המושבה כפר-סבא, לא הרחק מאתר כפר-סבא העתיקה שמימי בית-שני - לא שבעו תושביה נחת. הצרת צעדים של שליטים, תורכים ואנגלים, הם שהציקו לתושבים. הרס המושבה בימי מלחמת-העמים הראשונה - נרפא עד מהרה. חמת-המציק באה להם, לתושבי כפר-סבא, משכניהם הערביים. גם לאחר הקמת מדינת-ישראל לא שפר חלקם של תושבי כפר-סבא. הגבול עם ממלכת ירדן נמשך לא הרחק מבתי המושבה. ומעבר לגבול - ערביים מוסתים, שלא פעם הסתננו: רצח, שריפה, שוד.
האמנם סבלה כפר-סבא יותר ממושבה אחרת בארץ? - מי מדד בשעלו דם! כאשר נפגשנו עם מר יהודה אלטשולר, בביתו שבכפר-סבא - היתה לנו ההרגשה כי הנה עומדים אנו מול מצבור של כאב, שכול ואלמון. מר אלטשולר ומוסיה רעייתו שיכלו במלחמת השחרור את בתם בת-שבע - ומאז סובבים חייו של האב השכול סביב ההרגשה שעדיין לא עשה דיו למען הקדושים שנפלו. הוא הרוח החיה ב"יד-לבנים" של כפר-סבא, מבקר בבתיהם של ההורים השכולים, פועל להקמת בית מיוחד לזכר הבנים. זה כשלושים שנים ומעלה יושב הוא בכפר-סבא. אומר לנו מר אלטשולר:
- לפני זמן-מה ערכה עירית כפר-סבא, יחד עם "יד-לבנים", אזכרה לשלושה-עשר החללים מבני כפר-סבא, שנפלו במערכות המלחמה האחרונה. עם שלושה-עשר קדושים אלה, הי"ד. מגיע מנין הקדושים בני כפר-סבא למאה וארבעה. כל אלו נפלו במלחמות השחרור, סיני הפשיטות ומלחמת-הגאולה של ששת-הימים. אתה שואל על בתי? כן, שמה היה בת-שבע. משוררת היתה, הנה ספר שיריה שהופיע במקובץ לאחר מותה. קרא-נא. היא היתה חברה בארגון לח"י, ועם הקמת המדינה - גויסה לצה"ל. בשיירת משוריינים שפרצה לכפר הערבי דיר-טריף פגעו בה רסיסי פגז, שני רסיסים פגעו בקדקדה - ובכך נסתיימו חייה, כשהיא בת עשרים בלבד. אך - נחזור למלחמה האחרונה. משלושה-עשר קדושי כפר-סבא - ארבעה הם בני שכון "הפועל המזרחי", כאן גדלו וצמחו, מכאן יצאו לחייהם - ומותם: שמעון ושלמה קניגסבוך - שני האחים, בני מרדכי קניגסבוך המרצה באוניברסיטת בר-אילן; יצחק גולדברג; אורי אונרייך. בינתיים היה לאותו שכון קרבן נוסף, חמישי, יצחק ויזנברג, שנפל ליד גשר דמיה.
בטרם נלך לביתה של משפחת אונרייך, מספר לנו מר אלטשולר המכנה עצמו: אבי בת-שבע, אודות ר' שלמה אונרייך, המתגורר לא הרחק מכאן, אף הוא בשכון א' של הפועל-המזרתי בכפר-סבא.
- ר' שלמה אונרייך הוא טיפוס מופלא של עוסק בצרכי-צבור באמונה. עלה ארצה בשנת תרפ"ט (1929) מסלובקיה, ובהיותו חניך פרשבורג הצטרף לקבוצת חלוצים דתיים ע"ש החתם-סופר שישבה ליד פתח-תקוה, משם עבר לקבוצת רודגס. שנים קשות ביותר עברו עליו, ועל חבריו, בהיותם בכפר-יעבץ, מקום מועד לפורענות מצד ה"שכנים" הערביים. ולאחר שנשא לאשה, בת האנובר של גרמניה, אך מוצאה מצאנז - עבר לכפר-סבא. כאן יושב הוא זה כשלושים שנה. דמות מרכזית הוא ר' שלמה אונרייך בכפר-סבא. אין לך מוסד ציבורי, של פעילות ושל צדקה, שלא יהא פעיל בו, וכמובן שלא-על-מנת לקבל פרס או כבוד. הוא הרוח החיה בקופת קמחא-דפסחא, הוא חבר מזכירות סניף הפועל-המזרחי והמפד"ל, פעיל במוסדות הבנקאיים של תנועתו - והוא ראש החברה-קדישא של כפר-סבא. ללא משרד, ללא עוזרים, ללא מזכירים - בביתו הפתוח לרווחה, עוסק הוא בצרכי-ציבור באמונה, באהבה ובמסירות נפש. כמוהו כן אשתו. צדקת, שכל צר ומצוק מוצא בה אוזן קשבת ויד-פתוחה לסעד ועזר. כאן, בבית זה של משפחת אונרייך גדל אורי אונרייך, יחד עם אחיו ושתי אחיותיו. בית נאמן, בית מסור, בית של דוגמא לחיי תורה-ועבודה.
אורי ישב ליד הגמרא
אפלולית עמדה בביתה של משפחת אונרייך. כאן גר ר' שלמה אונרייך, בנו ובתו הצעירים. הבת הבכירה, שרה בן-זאב, גרה עם משפחתה בכפר-דרום. ואורי - ביתו הוא ברחוב עציון הסמוך, אף הוא בשכון א' של הפועל-המזרחי. אלא שהבית סגור עתה על מנעול. רעייתו הצעירה - פרחיה לבית זילברמן, משכון ה' שבבני ברק - עזבה את הבית. יושבת ביגונה ובצערה; בבית הוריה. אין היא מסוגלת עדיין לדבר, אף לא להסתובב בין הקירות האלה - כאן חיה שש שנים רצופות עם אורי בעלה.
ר' שלמה אונרייך, כבן ששים, עטור זקנקן שחור-לבן, פנים חרושות קמטים - דמות חקלאי ישראלי, טפוס של איש מושב. רעייתו, יושבת בחדר-הסמוך, שער שיבה לראשה - מכינה את השבת. ובצד - הבן-הצעיר והבת-הצעירה. מספר לנו האב:
- אני ודאי שאינני אובייקטיבי. הרי אורי היה בננו. כאן צמח וגדל. לא אני אעריך אותו. אספר לך רק קטעי חיים שלו. תשפוט אתה. אורי למד בבית-הספר הדתי שבכפר-סבא ולאחר מכן בתיכון הדתי. הוא לא הסתפק במה שהקנה לו בית-הספר - רצה לקנות דעת תורה בישיבה. הלך והתייצב בפני הרב אריה בינה, ראש ישיבת "נתיב-מאיר", עוד בהיותה בשכונת אבו-תור בירושלים ושם על הגבול למד תורה במשך שלוש שנים. משם הלך להרב חיים-יעקב גולדויכט, ראש ישיבת "כרם-ביבנה", ומשם לחבורת נוער במשק בארות-יצחק. הגיע זמנו לגיוס. והוא, שטיפוס של חלוץ היה - הצטרף לגרעין "אמונים" של נח"ל בני-עקיבא, ועבר אמוניו בקבוצת לביא שבגליל. בקבוצת לביא הכיר את פרחיה לבית זילברמן, שחברה היתה באותו גרעין. בסיום תקופת שרותו של אותו "גרעין" נשא אורי את פרחיה לרעייה. והם בנו ביתם כאן, ברחוב הסמוך, בכפר-סבא. עבודה קשה עבד אורי. נהג "באגר" כבד. אך עם זאת החל לשים לב לנוער בני-גילו, הצעירים הדתיים שבכפר-סבא. הוא החל להיות פעיל בין הנוער-הדתי-העובד. ויחד עם חברו שמעון קניגסבוך - שיחד עם שלמה אחיו נפל במלחמה הזאת - החל מארגן שעורים בתורה ובתלמוד. מדי שבת בשבתו מתאספת היתה חבורת הצעירים בביתו של חבר-צעיר אחר ולומדים, וכן גם קודש היה ללימודים ערב אחד מערבי השבוע. רובם של שיעורים אלו בביתו של אורי היו. למרות שעייף היה מעבודת-יומו המפרכת - מתקבצים היו חבריו, פותחים את הגמרות ולומדים, ומעיינים, שוקלים-וטרים בסוגיות. הרוח ההיה בקבוצה הלומדת - היה אורי.
האב השכול מפסיק לרגע דבריו. עיניו נקוות דמעות. קולו רועד מעט. בקול נמוך אומר הוא:
- ערב אחד באתי הביתה, ואמרתי לאשתי: אני מיליונר, מיליונר... לתמיהתה של אשתי, אמרתי לה: הנה עכשיו, כבר השעה אחת-עשרה בלילה, ואני חוזר מביתו של אורי בננו. מה עושה עכשיו אורי, לאחר יום עבודה? אין הוא הולך בטל: באתי לביתו - והוא יושב ליד הגמרא, ולומד ולומד - - וכי יש לך אושר גדול מזה... הנה אני, עסוק בעבודת המשק, בעסקי צבור, הנה דלתנו אינה נסגרת מנצרכים ומפונים אלינו בעניני-ציבור שונים, ואין לי פנאי לישב וללמוד. אך, אורי - הנה גם בשעת לילה מאוחרת זו, יושב הוא עם חבריו ולומד... אין לך עשיר ומאושר ממני... מיליונר אני...
ר' שלמה אונרייך מעביר כף-ידו על פניו, על שמורות-עיניו, מוסיף ומספר:
- כבן עשרים-ושבע היה אורי כאשר נפל. כל ימיו - דתי היה. מקפיד על קלה כחמורה. הקפיד בתפילה ובארבע-כנפות-של-ציצית. זמני תפילה. שיעורי מידות של ארבע-כנפות. ונוסף לכך ניכרו בו מידות של צדקות. רק עכשיו, אחרי שנפל אורי, נודע לנו מפי חבריו אודות הלואות שהיה מלוה לנצרכים, אודות ערבויות שהיה חותם למכריו בקופות גמ"ח שונות. מרבה היה במתן-בסתר של צדקה. גם ביום שגויס - הניח ממעותיו לצדקה. וכל זאת עשה שלא בקפידה על הזולת, שלא ברוח קשה. הפוכו של דבר: אורי היה מרכז לכל שמחה, שר ומשמח חתן וכלה. מרכז לכל חבריו.
אחותו הצעירה של אורי יוצאת את החדר כשעיניה דומעות, היא שבה ובידיה אלבומי-תמונות של אורי. פותחים אנו את האלבומים. אמו של אורי, הגברת אונרייך מראה לנו את תמונות החתונות והשמחות של חבריו: אורי נושא בכל חתונה את החתן על כתפיו, שר ומרקד, שמח ומשמח - וברוח זו קיבל גם את ימי-החרום שקרבו והלכו, שקדרו והלכו.
כן. אותם ימים קדרו והלכו. שופרות התעמולה של ארצות-ערב הרעיפו ארס רב אל מול ישראל. בצעדים מדיניים שנקטו שליטי מצרים, ובראשם הרודן נאצר, חשבו רבים שהנה גוברת והולכת ידה על ישראל: מצרי-המים לחופה הדרומי של ישראל נסגרו, הושמו עליהם משמרות מצריים. חיילים זרים, שיצגו את ארגון-האומות-המאוחדות, וישבו על גבול ישראל ורצועת-פלשתים - סולקו משם, לפי תביעתו של הרודן המצרי. מלוא חצי-האי סיני נתמלא צבא מצרי, כלי-נשק מצריים, טאנקים וכלי-יריה סובייטיים שניתנו בידי צבא מצרים. מצרים אמרה בגלוי: כל אלה מוכנים להשמדת ישראל.
ישראל גייסה את צבא-המילואים. עמדה הכן, שר-הבטחון החדש, רב-אלוף משה דיין, הרגיע את הרוחות: אם יבוא יום הפקודה - נעמוד בו. ננצח.
התפילה האחרונה
קרבו ימי הקרבות. אורי מגוייס היה. בימי שרותו בצבא - שירת תחילה בצנחנים. עתה גוייס לפלוגת סיירים בנגב. בימים שקדמו לקרבות - אירגן בבסיסו את חבריו הדתיים. יחד עמם מקפיד היה על זמני התפילה, על שמירת השבת. מספר אחיו של אורי:
- מספר ימים קודם לקרבות - נתנה לי הזכות לבקר את אורי בבסיס שלו בדרום. באתי בשעות אחר-הצהרים. במה מצאתיו עוסק? היתה זו שעת מנוחה לכל החיילים, בין אימון לאימון. ואורי ? אורי עסק בארגון מניין לתפילת מנחה. גם פרחיה רעייתו קבלה רשות לבקרו בבסיסו. אמר לה אורי: אל תבואי לכאן, אני עסוק כאן למעלה-ראש. את חכי לי בבית, עד שאחזור אם-ירצה-השם במהרה... שם, בין חבריו החיילים, היה אורי הפוסק בעניני דת ודין. אליו פנו בשאלות בהלכות שבת, בעניני תפילה ועוד. הקרב המכריע בו השתתף מכונה בידי מפקדיו, בשם "קרב שמונים השעות". לא ששמונים שעות נלחמו, אלא ששמונים שעות תמימות היו בתנועה במדבר סיני. הם כבר היו מגודלי וקנקנים, מכוסים אבק, כשהם עטופים רוח-סופה ורוח-קרב: התותחים לא פסקו מיריותיהם. והם התקדמו - הנה הגיעו כבר לדרך נחל חרדין, כבשו בסערה מוצב פלוגה-מצרית, תחנת ראדאר, סוללת תותחים-נגד-מטוסים לפתע הבחינו בשיירת טנקים מצריים, קרבים אליהם. רעד קט ופחד מעט, ואז באה קריאת המפקד: אל תבהלו, אלו בסך-הכל טנקים מצריים... הם נכנסו בקרב - וגברו על המצרים.
קרב זה וסמוכים לו עיכבו את היחידה, במשך שעות ארוכות, ומשום-כך הצטערו חייליה שלא הם הגיעו ראשונים לסואץ, אלא חבריהם... והנה בא קרב חדש. חצי שעה קודם-לכן נעצר הג'יפ שהוביל את השיירה לקרב. בג'יפ ישבו שלושה: המפקד מרגלית איש קבוץ נען, סגן - ואורי אונרייך. היתה שעת לפנות ערב, ובעקבות הג'יפ המוביל שנעצר - נעצרה השיירה, מה ראו החיילים? אורי אונרייך הסייר, יורד מן הג'יפ, כשמפקדיו מסתכלים בו - מתייצב ומתפלל תפילת מנחה - זו היתה התפילה האחרונה שלו. כעבור חצי שעה, בעת הקרב, פגע פגז בג'יפ, הסגן נפל, גם אורי נפל.
היה זה ביום הרביעי בשבוע, לעתותי-מנחה, היום השלישי למלחמת-הגאולה בת ששת-הימים.
החברים התכנסו לשיעור
האב השכול יושב כל העת דומם. יחד עם רעייתו ובתו - מסתכלים הם באלבומי התמונות של אורי. עתה פותח האב ומספר:
- בטרם אספר לך על מה שאירע לנו ביום השלושים לנפילתו של אורי, הנה שני דברים שאנו מקימים לזכרו: קופת מלגות לצעירים על-שמו של אורי; בית-כנסת במוסד החינוכי "אמנה" שבכפר-סבא אף הוא על שמו של אורי. ביום השלושים אירעו לנו שני מאורעות. הראשון היה בשעות שלפני הצהרים. בדלת ביתנו נקש גבר גבה-קומה ורחב-גרם. היה זה ר' יצחק סג"ל מירושלים, המשמש מוהל בכמה בתי-חולים ובתוכם בבית-היולדות שבכפר-סבא. הוא שמע על אורי, על חייו ועל נפילתו. השבוע נולד בן-זכר לר' יצחק סג"ל, והוא בא לבקש את רשותי לקרוא לבנו על-שמו של אורי שלנו. התרגשתי עד דמעות. כן, תחילה לא הכרתי את ר' יצחק סג"ל, שדמותו החיצונית המלאה מסתירה את לבביותו ואת אישיותו רבת-הרגש. הדהדו אז באזני מלות-השיר: "אורי אקרא לו, אורי שלי - מה רך וצלול הוא השם הקצר - - -"
ואז באה שעת הערב. רבים-רבים התאספו בבית-הכנסת לאזכרה. הייתי המום, - ונתעוררתי אך בלכתי הביתה מן האזכרה. בדרך הביתה שמעתי את פרחיה, רעייתו של אורי, אומרת לחבריו, שיחד למדו בחוג-לגמרא: "בואו, אני מבקשת מכם. הערב - אתם לומדים בביתנו, בביתו של אורי..." החברים נדהמו תחילה. אך פרחיה חזרה על בקשתה, ואחד-אחד נכנסו לביתם, של אורי ופרחיה. פרחיה הגישה להם כסאות, הביאה את הגמרות ושמה אותן על השולחן. ישבו החברים, פתחו את הגמרות - והחלו ללמוד. פרחיה נשארה עומדת בפתח. מסתכלת אל-עבר כסאו של אורי, הכסא הריק, הניצב במקומו כאז... ואו החלו ראשים מסתכלים דרך החלונות. עוברים-ושבים, שכנים וידידים - ראו את המראה, שמעו את הקול הבוקע, קול למוד הגמרא - ונכנסו אף הם לשיעור. נתמלא החדר, פרחיה הגישה לכולם תקרובת, וחזרה למקומה בפתח החדר, מסתכלת על כסאו הריק של אורי - ומאזינה למשק-כנפי-השכינה שמעל ראשי הלומדים.