"ברקאי ראה את מי שעמד מולו, וקלט מיד מה צריך כדי לעזור לו, בגלל זה הוא ייזכר."
כך אמר ירון שור על בנו ברקאי, באחת מהאזכרות.
השבוע יחול יום נפילתו - א' באב, במהלך מבצע צוק איתן.
ברקאי שור נולד בטבת תשנ"ג, בינואר 1993, להוריו ירון ורבקה.
עוד כילד וכנער בלטה אישיותו המיוחדת כאדם שלא נח לרגע, מחפש כל ימיו כיצד לעזור עוד לאחר, איפה עוד צריך לתת יד, במה עוד להתנדב.
כבר כשהיה בן 6 החל במסכת חיים רוויית נתינה ועשייה, כאשר היה נושא את טליתו של מר גרוסו הזקן בדרך מביתו לבית הכנסת, בעוד הקשיש מסייע בעדו לחצות את הכביש.
המשך חייו עבר בעשייה בלתי פוסקת כמדריך בבני עקיבא, ששמר על קשר עם חניכיו שנים אחר כך, כמתנדב במד"א שעושה משמרות לילות שלמים, ומגיע טרוט עיניים ללימודיו למחרת, בתיכון או בהמשך בישיבה, בלקיחת אנשים טרמפים- מה שמכנה אביו "ההובי שלו", אנשים שלא ויתר ולקח בשמחה לעיתים עד הבית, בלשבת לדבר עם חבר או מכר שזקוק לאוזן קשבת אפילו עד השעות הקטנות של הלילה...וזה לא נגמר.
"מהו מעשה חסד?" ממשיך אביו לספר על בנו באותה טקס יום זיכרון, "מעשה חסד הוא מעשה המעניק דבר למי שחסר אותו.. וכסף הוא לא העניין. הרבה יותר חשוב לעשות חסד בהקדשת זמן, בתשומת לב, באמפתיה. יותר חשוב, ויותר קשה." ואכן ברקאי שור לא ויתר על חסד, לא משנה כמה קושי דרש ממנו הדבר באותו הרגע.
כשראה מדריכה בקורס מד"א חסרת אונים כי המדריך שאיתה לא הגיע, נשאר איתה ברקאי ליומיים שלמים של הדרכה. כשראה, באמצע בילוי עם חברים בירושלים את אחד מחבריו מתנדב לבדו באוהל מד"א בעיר, נשאר איתו עד חצות הלילה, ובלבד להנעים לו את זמנו, להיות איתו יחד ולשמחו.
גם בצבא בלט מיד במעורבותו ועשייתו למען האחר. כשנשאו הוא וחבריו אלונקה והגיע זמן חילוף לא עזב את האלונקה לחייל אחר, אלא החליף את הכתף הנושאת. הוא לא שכח לנזוף בחיילים אחרים שמאחרים לזמן ההחלפה....
כחייל דתי לא התבדל מחבריו שאינם דתיים, והתעקש לשבת איתם גם בשבת, עד שהחלו הם לכבדו ולשמור על קדושת השבת בעבורו...
במבצע צוק איתן היה ברקאי חניך בקורס מכי"ם. הקורס הוקפץ לתגבר כוחות בדרום, הוא שמר עם כמה מחבריו במגדל שמירה בגדר רצועת עזה. חוליית מחבלים הסתננה דרך מנהרת טרור והתקיפה את החיילים. ברקאי עם כמה מחבריו נהרגו במקום. בלחימתם הקצרה שם בחולייה, יתכן והצילו את תושבי קיבוץ נחל עוז, המרוחק רק מעט מאותה עמדה, מטרגדיה גדולה.
כולנו עושים לעיתים מעשי חסד כאלה ואחרים, כולנו נותנים מעצמנו בזמן זה או אחר לאיזה אדם שנקרה על דרכנו, אך לא כולנו מצליחים לראות ולקלוט את כל מי שמולנו, ולדעת מיד מה הוא צריך, איך אפשר לעזור לו. לא כולנו מצליחים, גם כשקלטנו באמת לפנות את עצמנו ולתת ולו במעט עוד משהו קטן מעצמנו לאחר.
אין ראויים מימי בין המצרים כדי שנתעורר בהם יותר לאהבה, נתינה, עשייה ולו במשהו לטובת האחר שמולנו. עוד קצת חום לילדינו, עוד חיוך לשכננו, הורינו מכרינו, ואולי גם למי שלא נמנה על מי ממעגלנו אבל יתכן ואיזה מעט טוב שלנו, ירים את נפשו.
יהי זכרו ברוך.