טוראי יצחק גולדברגר ז"ל

ברחוב העגום

"היה זה ביום שני. כבר היה אחרי המלחמה. בבתים רבים רבתה השמחה הגדולה על הנצחון. אבל בשכון שלנו, שכון המזרחי בכפר-סבא, היתה שמחת-הנצחון מהולה בדכאון רב. אותו יום כבר ידענו על נפילתם של שני האחים שמעון ושלמה קניגסבוך, הם גדלו כאן יחד אתנו, יחד אתי, עם חברי. שמעון היה חברי עוד מספסל הלמודים - עתה נשמע רק קול זעקה מביתו, מפי אשתו שבהריון, מפי הוריו, מפי ילדיו. אותו יום שני - הלכתי למרכז המושבה, היה זה טיולי הראשון עם התינוק שילדתי ימים מספר קודם לכן. סבבתי הלוך וחזור ברחוב המרכזי של כפר-סבא. הרגשתי הרגשה משונה: אנשים מסתכלים בי בעברי, מסתכלים אחרי. קבוצות-קבוצות של אנשים - ובעברי הם מסבים אלי עיניהם: אולי משום שידעו ידידותי עם שמעון קניגסבוך שנפל. בדרכי פגשתי ידידה, שאלתיה: מה עומדים כאן האנשים, במה הם שחים? היא סיפרה על נפילתו של אורי בן-שלום (אונרייך). פרצתי בבכי. גם אורי היה חברי מספסל הלימודים, ביתו שכן לביתי בשכון המזרחי א' שבכפר-סבא, ידידים היינו מיום עמדנו על דעתנו. והנה, גם הוא נפל. כשכולי בכי צעדתי חזרה לשכון. ראיתי כי גם התינוק שלי בוכה. בכינו יחדיו. כאשר קרבתי לרחוב עציון שבשכוננו, פגשתי את דוד-בעלי, יצחק אנטמן. שאלתי למעשיו, תוך מחשבה עגומה על תפקידו לבשר את בשורות-איוב למשפחות השכולות. הפלטתי: "שמעון, שלמה, ועכשיו גם אורי..." דודנו הביט בי בעינים משונות, ושאל אותי: "איפה אמא?" הבטתי בו. והוא חזר ושאל: "איפה אמא?" - ואז הבנתי. אז הבנתי. גם יצחק אחי נפל...
ישבנו בביתם של רינה ואריה אנטמן, ברחוב עציון שבשכון מזרחי א' בכפר-סבא. רינה אנטמן, נשואה ואם לילדיה, סיפרה לנו על נפילת אחיה, הצעיר ממנה - יצחק גולדברגר. רחובות מספר ובתים רבים בשיכון דתי זה שבכפר-סבא. גם הרחובות כאן נושאים שמותיהם של אנשים ומושגים שנתקדשו במחנה הדתי-לאומי: רחוב שח"ל, רחוב עציון. הבתים מתמשכים עד לבניין גדול של בני-עקיבא, ומשם והלאה עד לרחוב הראשי, בקרן הרחוב ניצב בית-הכנסת הגדול. בביתם הקטון של אריה ורינה אנטמן ניכר שילדים קטנים גדלים כאן. לול-של-תינוק, צעצועים, חיתולים. עם זאת עשוי הגן שסביב הבית בקפידה, עצי פרי, נוי, דשא וגדר-חי. בבואנו שמה מצאנו את הגברת רינה אנטמן, לבית גולדברגר, כשהיא משקה את עצי הגן.
נכנסנו לבית. בחדר הסמוך ישן הבן הקטון, בן השנה ומעלה. מולנו ישבה רינה וסיפרה:
- אבי, ר' ירוחם גולדברגר, עלה ארצה מצ'כיה בתחילת שנות העשרים. גם אמא עלתה ארצה באותה תקופה, מפולין. על כל אחד מהם עברה אותה דרך חתחתים שהיתה מנת-חלקם של החלוצים באותם ימים: קיבוצי הכשרה, עבודת שדה מפרכת. כאן בכפר-סבא נישאו הורי, וכאן נולדנו - ארבעת הילדים של הורינו: אני רינה הבכירה, אחרי יצחק אחי הי"ד, אחריו אחותי יהודית - המסיימת השנה את לימודיה באוניברסיטה העברית שבירושלים. והצעיר שבאחינו - מרדכי, המסיים השנה את לימודיו במדרשית נוע"ם בפרדס-חנה. כל השנים בילינו כאן בכפר-סבא. יצחק אחי נולד בשנת תש"ד (1943). הוא החל לימודיו בבית-הספר "מזרחי", (שנקרא לאחר-מכן "בר-אילן"), וסיים את בית-הספר "נצח-ישראל" שבפתח-תקוה. עבודת החקלאות של אבא נראתה לו ליצחק הצעיר, והוא נמשך לטראקטור. ההורים רצו לתת לעבודה החקלאית גוון עיוני יותר, ותחילה ציית לכך גם יצחק אחי. הוא החל ללמוד בבית-הספר החקלאי-תיכון שבמקוה-ישראל. שנתיים למד שם. אך, אז פגה התלהבותו ללמודים. הוא נמשך לעבודה ממש, לטראקטור. יצחק חזר הביתה, החל עובד יחד עם אבא בעבודה החקלאית היום-יומית.
רינה אנטמן-גולדברגר נאנחת. כן. ההורים רצו מאוד שימשיך בלימודיו, אך יצחק בעל אמביציות היה, עקשן מטבעו, והשתדל במלוא כוחו למלא רצונו. הוא לא ראה דרכו בבית-הספר החקלאי, ואיש לא יכול היה להשיבו לספסל הלימודים. הוא פתח בחיי עבודה. עבד עבודה קשה עם אביו, גם עבד לעצמו. מוסיפה רינה אנטמן ומספרת:
- יצחק התגייס לצה"ל, ואף כאן לא היתה דרכו בקו-ישר. יחידתו הציבה אותו לקורס קצינים. למד בקורס. הצטיין. אך לא סיימו. ימים מספר לפני סיום הקורס נכשל ולא הוכתר כקצין. דרך קשה זו נראתה אותם ימים גם בנפשו, בהתנהגותו: אבדה האמונה מלבבו, והחל נוטש דרך המצוות. אך, דבק במצוות כיבוד אב-ואם, הרבה לבקר בבית על-אף תפקידו הקשה כנהגו של אחד הקצינים הגבוהים בצה"ל.
רינה אנטמן קשה עליה השיחה בפרק זה. היא עצמה עזבה את בית-הוריה בגיל צעיר, כשיצאה ללמוד במוסד-חינוכי. קשריה עם בית אבא-אמא כבר היו מן החוץ: לימודים במוסד, עבודה, נשואים והקמת-בית. רק כאשר הקימה את ביתה עם בעלה אריה אנטמן מבני כפר-סבא הותיקים - שבה לכאן, אל המושבה, אל השיכון הדתי, אל ימי-נעוריה.

יצחק נושא אשה

יצחק גולדברגר סיים את תקופת שירותו בצבא. מעגלי-מחשבתו ואורח-חייו הרחיקוהו מעט מן החיים האפורים היום-יומיים של איכר בכפר-סבא. מספרת לנו אחותו רינה:
- כאשר חזר יצחק משרותו בצבא, חזר לעבודת הטראקטור, תחילה יחד עם אבא, לאחר-מכן ברשות עצמו. בצד עבודה מפרכת זו מצא עניין רב בצילום ובהסרטה. הרבה לצלם, גם השתתף בהסרטת הסרט "פורטונה". הנה, ראה כמה מהתמונות שצילם. יצחק עשה חייל בעבודתו, שמח שהוא בונה עתידו במו-ידיו, בכוחות-עצמו. להורי נראה עוד בלתי יציב בעמידתו, ואמא אמרה כי רק כאשר ישא אשה ויבנה בית - ירגיש בנטל האחריות של אדם מבוגר. ליצחק לא נראתה דחיקת-קץ זו. אמר: "אני עוד צעיר, עוד זמן עד שאתחתן". אך לא ארכו הימים ויצחק הופיע עם צעירה מתל-אביב, ביקר עמה בבית הורינו, ביקר עמה בביתי, אחותו הנשואה. היתה זו בת-שבע חבס, ממשפחת חבס הנודעה בתל-אביב. בחודש דצמבר 1966 נישאו יצחק ובת-שבע ובנו ביתם בשכונה ליד פתח-תקוה. כן, רק חצי שנה זכו לחיות יחדיו. מאותו יום מאושר בחורף 1966 ועד לאותם קרבות מרים בנגב, נגד צבא מצרים.
רינה אנטמן מספרת לנו עוד על "ידי זהב" שהיו לו לאחיה, יצחק גולדברגר. עוד מימים בהם היה נער - מתקן ועושה היה הכל בבית, כל חפץ שנשבר תוקן בידי יצחק. כאשר בגר מצא עניין בחשמל, מצא עניין בטרנזיסטורים. בונה ומתקן, משפר ומשפץ. הנהו ראוהו מתקן את מכשיר הרדיו שנתקלקל, והנה מצאוהו כשהוא בונה לעצמו מכשיר-האזנה ועוטה אזניות ומאזין לשידורים.

מספרת האחות:

- לאחר הנישואין נטש יצחק את עבודת החקלאות לחלוטין. הוא התמסר לטכנאות, והיה טכנאי מצטיין. בחודשים האחרונים שלפני המלחמה עבד כטכנאי במיזוג-אוויר ובקירור. עבד והצטיין, נדד במקומות שונים בארץ, להתקנת מכשירי מיזוג-אוויר. בימי-הכוננות הראשונים היה בבאר-שבע - כאשר הגיע משם לביקור בבית-הורי כבר המתינה לו פקודת-הגיוס. יצחק נפרד מהורי, נפרד ממני, נסע להפרד מאשתו - ואץ ליחידתו. ימים ארוכים לא שמענו ממנו ברורות, רק דרישות-שלום קטועות הגיעו אלינו. ידענו שהוא ויחידתו בדרום - וימי המלחמה קרבו.

במעבר המיתלה

רינה אנטמן מספרת לנו את פרשת החוליה האחרונה בשרשרת חייו הקצרים של אחיה, יצחק גולדברגר, שרק בן כ"ד שנים היה בנפלו. בפרק זה אין דיבורה שוטף. כל מילה - כאב, כל משפט - דמעה. אומרת רינה:
- היה זה ביום החמישי בשבוע, חמישה ימים לפני פרוץ הקרבות. יצחק התקשר מן העיר בטלפון, סיפר כי הגיע העירה לתיקון כלי-רכב, בהיותו אפסנאי-רכב ביחידתו. חשב להסתפק בשיחה טלפונית כדי לדרוש בשלום ההורים ובשלומנו. אמרתי לו כי אין זה מספיק ועליו לבקר גם את אשתו וגם את הורינו ואותנו. בערב הוא בא. הוא גם ניגש אל מיטת התינוק שלנו, שילדתי ימים מספר קודם-לכן - והסתכל בו, הסתכל בו. השיחה עם יצחק לא ארכה. ברכות פרידה מההורים, מאתנו - והוא מיהר לשוב ליחידתו, בדרום. עברו חמשת הימים ופרצה המלחמה. יצחק שירת באוגדתו של האלוף אברהם יפה. הוא היה בטנדר אספקה שאץ עם הכוחות הראשונים. היה עם הפורצים לאבו-עגילה, עם הלוחמים בביר-חסנה, עם הנאבקים בביר-תמרה. במקום זה נפצלו כוחותיו של האלוף אברהם יפה לשנים: חלק פנה לעבור את מעבר-הג'ירדי, וחלק נטה לפרוץ אל מעבר-המיתלה. יצחק אחי היה בין היוצאים אל המסע המסוכן, רפוד הדם: מעבר המיתלה. אל המיתלה הגיעו ביום רביעי שבעה ביוני. שיירת הכוחות התקדמה: טנק, ג'יפ, ויצחק בטנדר האספקה שלו. מן הצד נראתה קבוצת חיילים מצרים, שסרחה דרכה כשידי החיילים מורמות לכניעה. השיירה עצרה, כדי לקחתם בשבי. אך באותו רגע נשמעה יריה, ועוד יריה. החייל שנהג בג'יפ שלפני הטנדר של יצחק נראה נופל; חברו של יצחק בטנדר אץ אליו - אך בשובו לטנדר מצא את יצחק שוכב פצוע בצוארו. הזעיקו חובש שחבש את פצעו, אך מעבר המיתלה עוד סגור היה כשעתיים לדרכו של רופא. כאשר הגיע הרופא מצא את יצחק, והוא - מת. על-יד יצחק ישב בחור, חברו מכפר-סבא, שחשב שעדיין חי יצחק. אך הרופא קבע כי הכרתו של יצחק לא שבה אליו עוד לאחר שנפצע. יצחק נפל - ומת. חברים נטלוהו שעות ארוכות, לאחר שעות, הוטס צפונה. עכשיו כרוי קברו בקרית-שאול. רק בן עשרים-וארבע שנים היה.
דמעות חונקות את גרונה של רינה אנטמן, המספרת על אחיה. פניה שטופות דמעה. חוזרת היא אל היום בו הגיעה אליהם בשורת-איוב מפי קרובה, יצחק אנטמן. אומרת:
- כאשר שמעה אמא על האסון - נזדעזעה. היא פרצה בצעקות אימים. אני בטוחה כי צעקותיה של אמא קרעו את כסא-הכבוד. חיבה יתירה חיבבה אמא את יצחק אחי, אולי משום שהוא קרוי על-שם אביה.
רינה אנטמן, אחותו של יצחק גולדברגר הי"ד, יצאה את החדר. הלכה להביא לנו מתמונותיו של אחיה. אנו ממתינים, ובינתיים חולצים ספר מארון-הספרים: משנה-תורה להרמב"ם. הלכות מלכים. סוף פרק שביעי. עד ששבה האחות השכולה, מספיקים אנו לקרוא: "...ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה - ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד-השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא, ולא ייפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר - למלחמה..."
הנה הן תמונותיו של יצחק גולדברגר. הנה גם התמונות המרובות שצילם. רק זה שנותר - צרור בזכרונות. ומאז כבר עברה שנה ויותר.
כאשר עמדנו בסוף שיחתנו נשמע רעש ילדים קרבים. קבוצת ילדים נכנסה ורינה מקבלת אותם באהבה. אומרת היא:
- אלו הם ילדיו של שמעון קניגסבוך, הי"ד. גם הוא נפל. חברים היו יצחק ושמעון, חברים גם לשלמה קניגסבוך, גם לאורי בן-שלום (אונרייך), גם ליצחק ויזנברג. הם כולם גדלו כאן, בשכון זה, ברחובות אלה. כאן צמחו וגדלו. הלכו - ולא שבו עוד.