אלבום תמונות
אלוני.
תמיד היכרנו אותך בשם אלוני. אלוני הקטן, בן הזקונים. אלוני הבלונדיני, אלוני השקט, הביישן. התלמיד המצטיין. אלוני של האינטרנט. תמיד כשבאים לבקר את מאיר וויקי. "ואיפה אלון? אלון בחדר שלו. באינטרנט". מוריד קליפים מה-MTV, צורב דיסקים, מצ'טט עם עשרה חברים וחברות במקביל, מעדכן את כולם בו זמנית. אולי יפספס חבר אחד, אולי לא יענה למישהו. אלוני, שההורים מספרים עליו כל הזמן ורק הוא לא מספר על עצמו.
עכשיו, כשהכל נגמר ונשארו רק הסיפורים, עכשיו אנחנו מתחילים לדעת כמה מעט ידענו. עכשיו, כשזה כבר מאוחר מדי, אנחנו מגלים את אלון שמאחורי קליפת הביישנות, אלון שאצלו חבר'ה זה גם האתר הכי מבוקש באינטרנט, אבל חבר'ה זה קודם כל החבר'ה האמיתיים. החבר'ה שאיתם נסע ליוון לפני הגיוס בכסף שהרויח במו ידיו, החבר'ה שאיתם תכנן לנסוע לאיביזה אחרי השחרור.
כל חופשה של אלון היתה מירוץ מטורף נגד הזמן, הוא היה חייב להספיק הכל, שיהיה מה לספר לחבר'ה ביום ראשון. כשכבר הגיע הביתה לחצי שעה, בין הים לדיסקוטק, זה היה בשביל לצרוב עוד כמה דיסקים לחבר'ה. מה אתם יודעים? הגיעו שירים חדשים. חבל על הזמן. לישון? למי יש זמן לישון? אבל אלוני, לא אמרנו לך ש"אני אנוח בקבר" זה בשביל פולניות זקנות, לא בשביל חיילים בני עשרים?
והרי היו לך כל כך הרבה תוכניות לאחרי השחרור. רצית ללמוד מחשבים. והטיול לאיביזה? מה עם הטיול לאיביזה? על הצג של הסלולארי שלך, שלא הפסיק לצלצל, כתבת "עוד שנה לאיביזה" וכל חודש הפז"ם דופק: "עוד 9 חודשים לאיביזה, עוד חצי שנה לאיביזה".
אתמול החבר'ה ישבו בחדר שלך, בלעדיך. "מה שנשאר לי ממך זו רק הרגל שלי", כותב שאולי. "הרגל שנכנסת בה בכדורגל לפני שלושה חודשים. זה הזכרון הכי קרוב שלי ממך". "הי, מר בחור", כותב פאר-לי. "מי יתן לי עכשיו עצות איך להשתמש בג'ל. אני כבר כל כך מתגעגע אליך. תשמור עלינו מלמעלה. אוהב אותך".
וגם מכוניות אהבת, אלוני. גם לראות אותן וגם לנסוע בהן. וככה גם הלכת לנו. היית מורעל על "גבעתי". יצאת בשלום מהתופת של עזה, אבל תאונה מטופשת ומיותרת לקחה לנו אותך. למה אלוני, למה?
ומה נגיד לכם, ויקי ומאיר, עופר ואורית וסבתא דורה? היה לכם ילד נהדר, בן ואח ונכד. זכיתם באור לזמן קצר, קצר מדי, ולא עוד.