(דברים שנאמרו באזכרה שהתקיימה בישיבת הר-עציון בערב יום הזכרון ה'תשל"ד)
הקשיש שבחבורתנו שנסתלקה ועלתה לישיבה של מעלה. המבוגר שבהם בגילו.
"בגרות" - אחד הדברים שאפיינו את אשר. בגרות. בשלות. למדנות בשלה. תלמיד חכם בשל. השתכלות מבוגרת ומבוקרת ללא שמץ של רגשנות נעורים. רצינות וישוב דעת של זקן, כמשמעות חז"ל - זה קנה חכמה. איש התגובות המאוזנות והמבוקרות. אישיות יציבה וחזקה ללא תנודות. בעל חוש מידה וחש פרופורציה. בעל כושר עבודה להפליא וכושר הספק להפליא. דמות מעוררת הערכה וכבוד. דמות חינוכית בבית מדרשנו, בבחינת כזה ראה וקדש. שואף לגדלות ומואס בקטנוניות. נתקיים בו ממה שכתוב במערכת אבות: "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר: 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'".
"וחכם חרשים ונבון לחש" - דורשים חז"ל: חכם - שמחכים את רבותיו; חרשים - שבשעה שהוא פותח את פיו נעשים הכל כחרשים; ונבון חלש - שמבין דבר מתוך דבר. שעור שאשר השתתף בו בצורה פעילה - ובדרך כלל כך השתתף, שאל והגיב העיר והקשה - הסוגיה נתחוורה ונתלבנה ביתר שאת. סגנונו היה תמציתי ודבריו מנוסחים בצורה בהירה וחד-משמעית, ועל כן דבריו היו לרוב קצרים. לא הזדקק לרשימות, ובמידה שרשם לעצמו דברים רשם תמיד בצורת רמזים וראשי פרקים. תפיסתו היתה מהירה. עינו ביקורתית, ונתוחו חריף ובהיר. איש הדיוק והסדר היה בלימודו כפי שהיה בהליכותיו. היה לו כושר ריכוז להפליא, על כן למודו היה פורה במיוחד. רחב אפקים היה, ופתיחות היתה בו.
אשר היה בעל משמעת פנימית חזקה. עצב את אפיו וקבע את ארחות חייו ומסלול דרכו תוך מאבקים פנימיים בהחלטיות ובעקביות, בכוח רצון עז ובגבורה נפשית גדולה. את מעלותיו ומידותיו המוסריות, שעשאוהו לאיש המעלה, סגל לעצמו באומץ נפשי ובעבודה. האמת היתה נר לרגליו ולאורה ביקר את עצמו ללא הרף. ידע לבלום את עצמו בעת מריבה בשל השקפות והנהגות מוסריות, כשם שידע להגיב בתקיפות כאשר חש כי תגובתו נדרשת והיא תהיה יעילה. לא רגל על לשונו. היה נזהר בכבוד חבריו שהיה חביב עליו כשלו. חושו המוסרי היה מפותח ורגש האחריות היה טבוע בכל ישותו. רציונליסט היה מטבעו אך לפני קונו עמד כתינוק באמונה תמימה וביראת ה' טהורה. דקדק במצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן תוך ידיעת מקורותיהן ההלכתיים, ופרטים שטרם הספיק למצוא להם מקור הטרידו את מנוחתו. שאיפתו התמידית היתה - אשכים ואשנה פרק זה.
אשר היה משבט לוי. על הלויים אומר הרמב"ם בספרו יד החזקה: "מצות עשה להיות הלויים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו, שנאמר: 'ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד'" (הל' כלי המקדש פ"ג). נכונות לעבודה ללא תנודות של מצבי רוח, ולכל עבודה - מן הנישאה ביותר, כמו שירה, ועד הנמוכה ביותר, כמו עבודת שוער - היא תמצית המצוה המוטלת על הלויים. ר' אשר הלוי קיים מצוה זו בישיבה, בצבא, בבית הוריו, ובביתו אשר בנה כאן במחיצתנו עם רעיתו ובתם יבדלו לחיים, ויהי ה' עמם.
הרב יהודה עמיטל