"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים...".
כל שאני משתדל להעריך את אשר, כל שאני מנסה לשחזר את קשרי אתו, אני חוזר לאותו פסוק. הרבה פנים היו לו אך רק פרצוף אחד. מעל ומעבר להישגיו המרשימים ולכשוריו הבולטים, תקועה בזכרוני תמונה אחת: דמות אברך שעשועים. הכרת פניו ענתה בו - החיוך המתמיד, השחוק החינני, בת הצחוק שאחזתו מאוזן לאוזן עד שכמעט ונעצמו עיניו.
אברך שעשועים. משועשע, מצד אחד. "מען האט זיך געצאצקעט מיט איהם". כל מי שעמד עליו מקרוב - בני משפחתו, רבותיו, חבריו - הכיר והעריך אותו כפנינה. כל אחד התרשם משזירת התקיפות והיסודיות האינטלקטואלית מכאן, והישרות והכנות הפשוטות מכאן. כמרגניתא טבא, דמותו שבתה כל לב והרהיבה כל עין.
ברם, מצד שני, אף משתעשע. במושכל ראשון, אמנם יתכן שתכונה זו לא תוערך כראוי. בעולם הישיבות, אנחנו נוטים לראות במשחק ענין ילדותי גרידא. את ההתענינות המופרזת בזירת הספורט אנו מזהים עם חוגים קלי-ראש ורואים בה השפעה זרה, שבן תורה המתאמץ להגיע לרצינות יסודית ומחלטת, משתדל להתנער ממנה. במידה, השקפה זו צודקת. אך רק במידה. קיים מימד של משחק ושעשוע המשתלב עם מה שארנולד כינה "הרצינות הרמה של משימה נשגבה" (the high seriousness of noble purpose"), ואפילו המתבקש הימנה. כלום לא פיתח שילר אסתטיקה שהגדירה את האמנות כולה כמעין שעשוע נעלה? ובדורנו, האם לא בנו וון נוימן וחבריו תורת מתמטיקה שלימה על אדני תיאוריה של משחק? אך אין צורך לשאוב דוגמאות מן העולם הכללי. מקראות מלאים צווחים ואומרים. מהם, מתארים שעשוע בתורה ומצות: "תאבתי לישועתך ה' ותורתך שעשעי" (תהלים קיט, קעד). "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי" (שם קיט, צב). "ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי" (שם קיט, מז). לא פחות משמונה פעמים מופיע המושג, בתמני אפין. באחרים, החכמה עצמה מתוארת, בהצהרתה המפורסמת במשלי, כמשתעשעת: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם" (ח, ל-לא).
ברור, אם כן, שמדובר בגורם בעל משקל רוחני. ברם, מה טיבו של שעשוע זה? דומני שיש למונח משמעות מגוונת, בהתאם לתחומים השונים בהם הוא מתבטא. אופי אחד בעולם המחשבה, ואחר ביחס לעולם המעשה.
במישור האינטלקטואלי הטהור, שעשוע מהווה אורח חשיבה (modus operandi) לדיון ולניתוח. האדם הצחיח ביותר, אף מי שכל כולו "רצינות נשגבה", מסוגל לאסוף חומר, להבינו, אפילו ללבנו ולערכו. אך למשתעשע מימד נוסף. הוא רואה מושג או מונח כמציאות חיה. ער לכל סריטה וקמט, הוא מעביר אצבעותיו על כל שקעיה ובליטותיה. תופסה, בביטויו של א. מ. פורסטר, כעגולה ולא כחלקה. כצפור דרור, הוא משוטט על פני שטח בעיה, בודק חור פה וסדק שם, סוקר אפשרויות מענינות הצצות בדמיונו הפורה. הוא צונף כדורים, מפריח בלוני צעצועים, עוסק בהרכבות למיניהן, משבץ תשלובות העולות על רוחו - והכל תוך מאמץ נוקב ומקורי לחתור לאמת. אין היבט שהוא אינו משתדל לסוקרו, לא קיימת אפשרות שאינו שואף למצותה. הוא בונה על אשיות התבונה והמחקר, אך אינו מסתפק בהערמת נדבכים.
כח השעשוע הולך בד בבד עם - לא, מהווה חלק בלתי נפרד של - חוש הבקורת. אמנם גישה בקורתית בנויה, מצד אחד, על הגדרות ברורות ומדויקות, על קביעת תחומים ומחיצות. ברם, מצד שני, בקורת בריאה ומפותחת זקוקה לשיט חפשי ברחבי עולם המחשבה, לקידוחי נסיון ולמסעי סיור. "בקורת אמיתית", כתב ארנולד, הינה הפעלת "אהבה, ללא נגיעה, של שעשוע חפשי של השכל ביחס לכל נושא, לשמו ("this disinterested love of a free play of the mind on all subjects, for its own sake").
ואם ביחס למישור האינטלקטואלי הכללי כך, ביחס לדברי תורה ולתלמודה על אחת כמה וכמה. בעולם המשתת על תפיסת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, במסגרת המעריכה ידיעת ק"נ טעמים לטהר את השרץ, הרי תסיסה עיונית ודינמיות מחשבתית עומדות במרכז. כשהשיטה היא פלורליסטית ביסודה - "מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. 'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר נתנו מרועה אחד כולם, א-ל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה' (חגיגה ג:)" - הצורר בפתיחות ודמיון הופך אכסיומתי. כמה מגדולתו של הרמב"ן מתבטאת ומשתקפת במלת הפלאים "ויתכן", המופיעה עשרות פעמים בפירושו על התורה!
במישור התפלה, יהודי חי במתח דיאלקטי בין שתי דרישות. מצד אחד, מודגשות קביעות ויציבות - ביחס לזמן, נוסח וכדומה. ואילו מאידך, נשמעת תביעתו של רבי שמעון: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות פ"ב, מי"ג). במקביל, בן תורה מונחה על ידי שתי פקודות סותרות: "עשה תורתך קבע" - עם כל המשתמע מכך לגבי משמעת אישית ואינטלקטואלית קפדנית; ו"אל תעש תורתך קבע אלא שעשועים לפני המקום". בסופו של דבר, ודאי שכל מסקנה חייבת לעמוד במבחן כור המידע העובדתי וההגיון הצרוף - ובעולם הישיבות, אנו חוטאים לא פעם בחוסר הפקת ובדיקת לקחים ברורים. אך בהחשבת השעשוע החפשי והדמיון הפורה כמרכיבים בתהליך הלמוד קשה להגיע לכלל הגזמה.
שעשוע מתייחס לתורה - וכאן, הוא הדין למצוות ועבודת ה' כללית - אף במובן שני. פשוטו כמשמעו: חפץ או פעולה המרנין ומרענן לב האדם, וממילא החביב עליו. מצד אחד, מהווה התופעה מקור הקלה נפשית, כשהיא לא רק משרה אווירת בידור ובידוח אלא שופעת אושר ונחמה, בבחינת "תנחומיך ישעשעו נפשי". במובן זה, תורה ומצוות הם מסעד ומפלט לעת משבר: "צר ומצוק מצאוני מצותיך שעשעי" (תהלים קיט, קמג). מצד שני, הן משמשות כמוקד רגשות אהדה עמוקים. במובן זה, השעשוע בהם אינו מתייחס לאורח טיפול אלא לזיקה נפשית - אם כי, כמובן, השנייה משפיעה אחר כך אף על הראשון. בן תורה עוסק בה כבתחביב. הוא אמנם רואה עצמו כנושא נטל משעבד, "'נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על' - מלמד", דרשו חז"ל, "שקבל עליו עול תורה ועול מצות... אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי ויושב והוגה בדברי תורה בכל יום תמיד" (ילקוט שמעוני שמואל, סי' קס"ה). אך החיבה היסודית הופכת השעבוד עצמו לנופש. "עבודת מתנה אתן את כהנתכם". "מגמתי בחיים", שר רוברט פרוסט, "היא לאחד תחביבי ומלאכתי בפי שלשתי עיני ראות אחת" ("my object in living is to unite/ my avocation and my vocation / as my two eyes make one in sight"). והיא אף המנחה כל משתעשע בתחום הרוח.
ברם, קיים אף מימד שלישי של שעשוע רוחני. הוא אינו מכוון כלפי ישות רוחנית טהורה כתורה ומצוות אלא כלפי המציאות המעשית הכוללת; ואין משמעותו סקירה דמיונית או אהדה נפשית, אלא, אדרבה, כח בטול וזלזול. חושבים מכנים את היהדות כתורת חיים, כמערכת מחשבה והנהגה אשר פניה מועדות לעולם הזה. ואמנם יש בכך נימה - ואולי יותר מנימה - של אמת. ההלכה, על כל פרטיה ודקדוקיה, הלא דנה בהווי הטבעי והחברתי בו אנחנו נמצאים, ועצם העובדה שהעולם הזה משמש אם לא כטרקלין לפחות בפרוזדור, מעניקה לו חשיבות מירבית. אך עם זאת, אף קיימת תודעה עמוקה כי בסופו של דבר, העולם הזה כשלעצמו נטול ערך לחלוטין. "כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". הכל - אבל אפס. ודוקא המשתעשע הוא העומד על בורייה של אמת זו. דומה כאילו הוא, הנהנה מן החיים ומלא שמחתם, דבק בהם ומעריכם. אך מאידך, דוקא מי שלא פסק חוכא מפומיה מסוגל לצלול לעומק עצת שמואל לרב יהודה: "שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי" (עירובין נד.) - עצה שאינה מבטאת, חס ושלום, מוסר הדוניסטי, אלא משקפת תודעת אפסיות המציאות. כסיסמת המשתעשע יכולה לשמש הנחייתו המתומצתת והמאוזנת של הסופר הסקוטי, דונבר: "בן אדם, עשה כרצון בוראך, והיה עליז, ואת העולם הזה אל תחשיב כקליפת השום". ("man, please the maker, and be merry, / and give not for this world a cherry.") בהקשר זה, אני נזכר מדי פעם בדברים שהשמיע מו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק שליט"א בהספידו את מו"ר ר' משה שאצקעס זצ"ל שהיה רב בלומזא, מקורבו של ר' חיים עוזר זצ"ל, מגדולי ומנהיגי יהדות מזרח אירופה לפני המלחמה, ובעל חוש הומור נוקב. הרב, יבל"א, עמד על דברי הגמרא בעבודה זרה (ג:): "אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום. שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. שניות יושב ודן את כל העולם כולו. כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר 'לויתן זה יצרת לשחק בו' (תהלים קד, כו)". מה טיבו של משחק זה ולמה דוקא עם הלויתן, גדול היצורים? חז"ל רצו להבליט את הזיקה הדיאלקטית המאפיינת גישת היהדות לעולם: רצינות אדירה משולבת עם כושר ביטול עצום. ובכן, הקב"ה, כביכול, מתכנן ומשתית את העולם - אסתכל באורייתא וברא עלמא - דנו וזנו, חוקרו ומשקמו; ואחרי ככלות הכל מצהיר, כי בשעות ספורות ומנקודת ראות מסויימת, אף גדול יצוריו אינו אלא צעצוע ענק.
כך דרכו של אברך שעשועים. דבק בחיים ומעורה בהם; ברם, הודות לאוצרות הבוז והשחוק העומדים לרשותו, אף מסוגל לצפצף עליהם. תוך כך, הוא מצליח להשתחרר מן המציאות המסחררת ולהתעלות לעומת עולמות עליונים ממש. מתגבר על כל קושי ואינו נדהם משום משבר. מתרשם - לפרקים אף מתפעל - מן העולם, אך אף מתנשא הימנו, "כי גבה מעל גבה שומר".
וכך היתה דרכו של אשר. מי, ממכיריו וקוראי טורים אלה, אינו רואה דמותו מצטיירת לפניו? ברור שחיוכו המתמיד שיקף אישיות רוויה שמחת חיים ואהבת הבריות. כל רואהו הבחין בהיותו ספוג שלוה פנימית המושרשת בישרות ותמימות שהיו, במובן הטוב ביותר של המונח, כמעט ילדותיות. אך הוא גם ביטא אופי אברך שעשועים במלא היקפו. במישור תלמוד תורה הטהור, היה בעל שקידה וסדר למופת, מונחה על ידי הגיון בריא וגישה יסודית. אך עם זאת, עמד על סוד "ותורתך שעשעי". ידע לשוטט ברחבי עולם המחשבה ולרחף על פניו, ראה היבטי בעיה לעומקה ולרוחבה. אהב לצנוף אידיאות ולצרפן. כשהגיע לסיכום, לא שכח אף לצרוף, ולא חסך כל עמל עד שהצליח לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אך מה שהרשים ביותר היה המאמץ הדמיוני שהתבטא במהלך למודו. אותה שזירה של משמעת ודמיון היא שמשחר ילדותו משכה לב אשר למתמטיקה; ונטיה זו משקפת את המשתעשע הרוחני שבו.
השתעשע בתורה אף במובן השני. היתה לו זיקה עמוקה ללמוד, והיא שדרבנה אותו לשאוף ולהשיג. לא התכוון להתפרנס מעסוק בתורה, אך עם זאת אף אחרי כניסתו לאוניברסיטה המשיך ללמוד בכולל הישיבה מפני שפשוט אהב ללמוד. רגשי חובה וחיבה הניעו אותו כאחת. והוא הדין בשמירת המצוות ויראת שמים. דייק ודבק בהן גם יחד. חביבותא דמצוה השתלבה עם המשמעת הפנימית שהיוותה מרכיב כל כך יסודי של אישיותו, והתוצאה היתה שאיפה ומאמצים מתמידים להתעלות בעבודת הבורא. אשר ידע היטב להבחין בין עישור תבן ומלח לבין בעיות של ממש. אך במקום שאמנם עמדה הלכה על הפרק, התלבש עוז והיה כולו חרד להשתלט על כל מצב ולעמוד במבחניו.
ולבסוף, בלט בו אף המימד השלישי של שעשוע. היה בו כח ביטול היש למכביר. בהיותו דבק במטרת עלייתו הרוחנית, היה מסוגל להתגבר על הכל. כושר ריכוזו איפשר לו, לעת הצורך, ממש להתעלם ממסגרתו, לבנות לו מחיצות פנימיות בתוכן יוכל, ללא התחשבות עם המציאות בה היה מעורה, להתמסר לתורה ולתעודה. כשדיברת אתו, הרגשת שלפניך אדם שלא נרתע משום דבר, שבעמדו בפני משימות גדולות יכול לבוז לכל, וזאת לא מתוך ציניות אלא מתוך רוממות ושאר רוח. אדם שיודע חשבונו של עולם: הכל - אבל אפס.
ובנפלו במערכה, נפל כאברך שעשועים.
אשר, יקירי, לא לויתי אותך לשדה הקרב, ורק עמדתי מרחוק, חרד לגורלך וגורל חבריך ומתפלל לשלומכם. אך אין לי ספק היאך זה היה. ודאי פחדת ודאגת. אריה שאג מי לא יירא, וברעום תותחים מי לא יתחלחל. אך התגברת על הכל. משוריין עוז מכאן והדר מכאן, אומץ עילאי בלבך וחיוך חינני על שפתיך, שחקת ליום אחרון. יהי זכרך ברוך.
הרב אהרן ליכטנשטיין