ביום ו' הבאנו לקבורה איש מילואים נצרתי שעלה על מוקש. הלוויה נערכה בחיפה. היתה לי הרגשה איומה. כאילו כל העיניים שהופנו אלי שאלו "למה הוא ולא אתה" וזה בהחלט לא נעים.
אגב, בבית הקברות שמעתי משהו שנדמה לי שישאר לעד חרוט בליבי: היו שתי חיילות שהביאו זר פרחים גדול מטעם היחידה, כדי להניח על הקבר הטרי. האלמנה שהיתה הסטרית לגמרי, ניגשה אליהן ובבכי שאין למעלה הימנו, אבל במלים ברורות שאלה - זעקה עליהן: "פרחים הבאתם לחתן שלי?!" חשבי לרגע אלו משמעויות רבות יש במשפט זה ואילו יצרים הוא חושף.