כאשר אחי אלעד נפטר, הייתי אז בגיל 13 בכיתה ז’, לא כל כך הבנתי את המשמעות של המילה מוות.
כלומר: קשה היה לי להבין שאני לא אראה אותו, לא אצחק איתו, ואפילו אריב איתו.
עם הזמן הבנתי את המשמעות, היה מאוד קשה לקבל את העובד, אבל חייבים להיות חזקים לא רק בשביל עצמך, אלא גם בשביל ההורים והאחים שלך.
אלעד היה בשבילי אח גדול, שתמיד היה.
ישנו סיפור שלעולם לא אשכח, יום אחד אלעד היה צריך לחזור הביתה מהצבא, זה היה יום חמישי, חזרתי הביתה מביה”ס וההורים לא היו בבית.
החלטתי לנמנם קצת עד שהם יחזרו, אבל שכחתי להוציא את המפתחות שלי מהדלת. נרדמתי עד השעה 6 בערב, ועד אותו רגע שהתעוררתי, אלעד דפק בדלת וניסה לפתוח את הדלת, פתחתי לו את הדלת ולעולם לא אשכח את ההבעה שלו, כאילו עוד שניה הוא “יחנוק אותי”, אבל לאחר מכן פשוט צחקנו ביחד.
הפעם הראשונה שנסעתי לירושלים הייתה עם אלעד, זה היה באוטובוס, לא הכרתי כל כך את הארץ, אז אלעד הסביר לי על הנופים ועל המקומות ואנשים שעברנו דרכם.
למרות כל הקשיים, חייבים להיות חזקים. מכיוון והוא מצפה מאתנו ואנחנו חייבים לעצמנו.
לעולם לא אשכח אותך, אח יקר שלי, אח אהוב שלי.
ואסיים בנימה אופטימית:
“במסע הארוך של החיים
יש מי שרץ
יש מי שהולך
ויש מי שמשתרך מאחור.
הדברים החשובים באמת הם להתקדם הלאה לכיוון העתיד.
להאמין- חשוב יותר מלהבטיח.
להתמודד- חשוב מלהצליח.
והחשוב מכולם -
להחזיק חזק בסולם”.
(מתוך ספר)