כ”ב בניסן, תשנ”ד, בסיס צבאי, באר שבע.
חייל אתיופי אחד מחליט שנמאס לו להיות פראייר ויורה לעצמו כדור בראש.
הוא לא שוכח להשקות את עצמו בנוזל משכר לפני זה.
המשפחה מקבלת את ההודעה.
כשהם קמים מהשבעה הם מחליטים להודיע לי על כך.
הייתה לי הפסקת 10, קראו לי למחלקה.
בחדר חיכו לי הפסיכולוגית, הרופאה, האחות הראשית ועובדת סוציאלית.
אחת מהן בישרה לי את הבשורה המרה.
הבשורה המרה חתכה לי חתיכה מהלב.
והשאירה אותי מדממת, ונפלתי, נפלתי לתהום החסרת בור ותחתית של הצער והיגון.
לא קלטתי מה קורה לי, לא הייתי מסוגלת לדבר או לבכות, ההלם היה גדול מדי, עמוק מידי, והכאב שבא אחריו צרב אותי ואני ממשיכה ליפול.
אחי, אחי הבכור והאהוב לי כל כך מת.
מה קרה? למה הוא מת? מה כבר ילדה בת 10 וחצי יכולה להבין על סבות מותו של אחיה הגדול.
אחיה שתמיד אבל תמיד דאג לה וליווה אותה.
אח שהיה מקור גאוות המשפחה.
אלעד אני סולחת לך על שהשארת אותי לבד.
סולחת לך ומבינה אותך שהכאב שלך הגיע לנקודת שבירה, שבה הכל נהפך ליותר מידי בשבילך.
החלק ההוא שנחתך ממני נקבר יחד אתך ולעד יישאר שם.
אני אוהבת אותך כל כך וסליחה שלא ראיתי, שלא הייתי שם, סליחה שלא עזרתי בזמן.
מתגעגעת אליך ולעולם תהיה חלק ממני.
עופרה