הבטחה זו הבטחה, אז אין ברירה וכותבים משהו, אך הפעם יש גם צורך לכתוב.
אולי אני קצת שונה מאחרים ביחס למכתבים, ואומנם גם לי נעים לקבל מכתב, אך לכתוב ממש קשה לי. לא בגלל השפה או הכתב, אם כי גם בהם אינני מצטיין, אלא משום שנראה לי שרוב הדברים הנכתבים במכתבים אינם חשובים, רובם פרטים על דא ועל הא, מעשים יומיומיים וכו'.
לפעמים, כשהייתי יושב ומכריח את עצמי לכתוב, בידיעה שלפחות למשפחה זה כן חשוב, הייתי מתלבט שעות עם המחשבה - את השטויות האלה לכתוב? מה זה מעניין אותם ואם כבר יש דברים "ממשיים" יותר כרגשות ומחשבות שקשה להעלותן על הכתב. אני חושב לעצמי לצבוע אם אכתוב אותם בלבד, אולי זה משונה, אך תמיד נדמה לי שמה שכתבתי אינו שייך רק לי או לשני.
בכתיבת מכתב תמיד משהו עוצר בי מלכתוב או לדבר, אפילו כשאני מרגיש שאני מוכרח. כך היה בקשר לשיעורים ולעבודות בית הספר, בהם הייתי כותב קצר ובדרך כלל מה שהמורה רוצה וכך גם בקשר למכתבים.
ובכן, אין שום דבר מיוחד לכתוב עליו. בעצם, מילים אף פעם לא מתארות מחשבה או הרגשה כמו שאתה רוצה, הן לא מספיקות או לא מדייקות.
האמת, המשפחה חסרה לי הערב. סתם ערב משעמם שאולי היה נמשך ככה אלמלא לקחתי לקרוא את המכתבים שקיבלתי מילדים. רותקתי ואפילו קצת התביישתי שלא הגעתי לכך לפני זה, מכתבים פשוטים ויפים של ילדים שונים מאוד זה מזה, ממש מעניינים...