שוקי....
3.9.74 - שוקי מובא למנוחת עולם. ארון עטוף בדגל הלאום. חוית עם שמו ומספרו האישי מוטבעים על הארון. קצינים בישיבת אבל - משמר כבוד - על גבי הקומנדקר.
הורים שכולים. אח. משפחה. ידידים. מפקדים. פקודים וחברים לנשק. משפחה אחת גדולה ואבלה. מסע ההלווייה לעבר חלקת הקבר. משמר כבוד. תפילת אזכרה. קדיש. דברי הספד. הנחת זרים. "הם מגש הכסף עליו נתנה מדינת היהודים" - כתב אלתרמן ב-48. "נתנה?" שואל משה שמיר ב-73". "ניתנת". חוזרת וניתנת לנו שוב ושוב, שנה אחר שנה. דור אחר דור. אבות ובנים ובני בנים." ובמעמד זה אי אפשר שלא לדפדף באלבום הזכרונות.
4 ביולי 1965 - החופש הגדול החל. רוב ילדי הארץ מבלים על שפת הים, במחנות ובטיולים. אך במעלה הדרך המובילה לפנימיה הצבאית בהר-הכרמל משרבים דרכם כמה עשרות ילדים - נערים מלווים ע"י הורים. נושאים מזוודות. אלה - המירו את החופש הגדול עם סיום ביה"ס היסודי - בחודש הכנה האמור להיום שלב ראשון של ארבע שעות לימוד בביה"ס התיכון במסגרת הפנימיה הצבאית. וכל חופשה בתקופה זו פרושה אמונים ומסעות. ועם סיום 4 השנים תבואנה 3 שנות שרות חובה ואחריהן 3 שנות שרות בצבא קבע. זרים איש לרעהו, לא יודעים בדיוק מה מחכה להם. רבים ודאי מתחבטים במחשבה - ההשכילו בבחירתם היצליחו להחזיק מעמד בכל השלבים? היעמדו בניתוק מהבית, במאמץ הגופני, בלימודים הרגילים והצבאיים?...
חלק מילדים אלה אמורים להיות מחזור ט"ו של הפנימיה הצבאית. ילדים אלה אמורים להיות טייסים, מפקדי פלוגות ובתפקידי פקוד מקבילים במלחמת "יום הכיפורים".
ברידה מהירה מההורים. למי קשה יותר הפרידה, להורים או לנערים?
ובלב ההורים פקפוקים וחששות. האם זוהי הדרך הטובה ביותר לנער המתגבר? האם ויתור על חממת הבית בגיל זה ובחירה במדי הצבא וכל המשתמע מכך - בחירה נכונה היתה?
אוגוסט 1965 - עבר חודש הכנה. מספר המתחילים פחת. יש נושרים. הנשארים מרגישים היטב. הצלחה ראשונה. עברו את השלב הראשון. לא עוד ילדים: חניכים! השתתפות ראשונה במסדר סיום. לבושים במדי צבא נדמה שלחלק מהחניכים לא נמצאו מדים מתאימים למדותיהם הקטנות. אך יחד עם זאת כאילו גובהו והתבגרו במשך חודש. לא זרים יותר איש לרעהו. מתחילים להרקם יחסי רעות. נוצרת הכרות גם בין ההורים. הזדמנויות רבות לפגישות הורים. אספות בפנימיה, ימי הורים בביה"ס, הורים מכירים את חברי הבן ושוב לא אותם ילדים אלמונים מלפני חודש.
עוברים את שנת ה"גבעתיים", "הדניים".
יוני 1967 - מלחמת "ששת הימים". "כועסים" שנולדו באחור של שנתיים. "פספסו" את המלחמה. חולפת עוד שנה - "הראלים" ועוד שנה "ותיקים" חולפת גם השנה הרביעית. שיחות וויכוחים אודות החיל בו יבחרו לשרת: טס, גולני, צנחנים, שריון...
21 ביולי 1969 - מסדר הסיום. לא עוד נערים. גבוהים. רחבי כתפיים. גברים! בעיננו ההורים קשורים מדי לגילם. אך משרים הרגשת בטחון.
שוקי מוביל את המחלקה. גבוה משכמו ומעלה. כמה צנום ונמוך היה לפני 4 שנים... גאה בתפקיד (שוקי) שנבחר למלא. בטוח במילוי תפקידו הנוכחי ומטיח לתפקידים שיועיד לו השרות הצבאי. תפקידים לקראתם הוכשר והכשיר עצמו 4 שנים.
4 לאוגוסט 1969 - מחזור ט"ו מתחייל. הפעם תואמים המדים את הגופים החסונים. כומתות בצבעים שונים: חאקי, שחור, כחול, ואדום.
שוקי חובש בגאווה את הכומתה האדומה. נכון ומוכן למלא כל תפקיד אליו הוכשר. מלא בטחון, הודעה ונכונות להמשיך ללמד, להתקדם ולתת את כל מה שביכולתו. אך נכונה לו אכזבה בראשית דרכו הצבאית. הוא מגיע לחיל חדור בהערכה לידע הצבאי שספג בפנימיה, כשהידע שזור בערכים אשר בהעדרם אין שלמות למילוי התפקיד. אך "קבלת הפנים" לה זכה פוגעת בו. הוא רואה בכך זלזול לא מוצדק. כבודו כבוגר פנימיה נפגע והוא אינו מוכן להתחיל כך את דרכו הצבאית.
הוא מחליף את הכומתה האדומה בכומתה חקי. מצטרף לגולני. מוצא את מקומו בחטיבה. מתקדם בשלבי הפיקוד. מ"כ, מ"מ, סמ"פ, מ"פ...
אמונים שנתיים. מלחמת ההתשה. אחזקת הקו בתעלה. אחזקת הקו בגולן. מבצעים "על אמת".
חולף זמן ושוב מתייצב שוקי להגן על הכבוד. הפעם על כבוד לוחמיו. הפגיעה באה מגורם אזרחי... רשימה עתונאית פוגעת לדעתו בתדמית חיילי החטיבה. שוקי אינו יכול לעבור על כך בשתיקה. הוא מכיר אותם. והוא בטוח ומבטיח שבשעת מבחן יהיו "האינדיאנים" (כפי שכונו אנשי החטיבה ע"י העתונאי) "נמרים". הוא מגיב ותגובתו מתפרסמת בעתון.
אני פוגשת בשוקי בעת חופשותייו. תמיד מחייך. תמיד מוכן לבוא לעזרה (לעזרת) הזולת. אני מרגישה שהוא עושה את תפקידו בכל לב. באהבה. אשרי האדם שכך עושה את תפקידו ואשרי הפקודים שמפקדים כאלה להם. "כל מפקד היה מאחל לעצמו לפקד על מחלקה המורכבת מחיילים כמו מחזור ט"ו" - אמר פעם מפקד הפנימיה להורים. ואכן, הבחורים לא היכזבו. הן כפקודים והן כמפקדים.
אוקטובר 1973 - מלחמת יום הכיפורים. ימים של חרדה. חרדה לשלום האומה. לקיומה. חרדה לבני - שלי, בשתי החזיתות. חרדה להרבה בנים אותם איני מכירה. חרדה לבנים שהכרתי מימי ילדותם.
עקבתי אחר גדילתם, התבגרותם והתקדמותם, עד ליום בו יצאו למלא את התפקיד אליו הוכנו והתכוננו. אכן, בטחונו של שוקי לא היכזב. הוא קיים את הבטחתו. ה"אינדיאנים" היו ל"נמרים". הם כבשו את החרמון דגל גולני הונף עליו. שוקי לא זכה לראות את הדגל מתנופף ברוח החרמון. שוקי לא הספיק לאמר ללוחמיו "ידעתי שכך תלחמו". שוקי נצח בקרב על החרמון, נפגע והמשיך מלחמתו) וכך כותב עמיחי באחד משיריו:
"אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם כולו ולא רק בו.
אני שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי על כל העמקים,
אני שהבאתו גוויות מן הגבעות
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים..."