קורות חיים
אורי, נפטר בעת שירותו בתאריך 86/09/05
דברים לזכרו, ע"י האחות ענת, טקס יום הזיכרון תשע"ו, בבית העלמין בבני ציון:
המשוררת רחל כתבה: "בן לו היה לי! ילד קטן,"
בן היה להם, לאמא ואבא, זהוב תלתלים ונבון, אורי קראו לו. אחי הגדול.
ילד ונער שובב משהו, דעתני מאוד, צדק מאוד חשוב לו. לא ספורטאי גדול. יצירתי, שופע רעיונות, קצת מרדן. הולך בתלם אבל דואג לסטות ממנו מפעם לפעם. לבדוק את הגבולות שלו ושל סביבתו. יחד עם חבר בנה שולחן פינגפונג שהרבינו לשחק עליו וסירה מעץ שבהשקה הראשונה שלה בים התיכון טבעה במצולות.
אורי התגייס אחרי מלחמת ששת הימים. הוא היה מט"ק בשריון ואח"כ רס"פ. בזמן מלחמת ההתשה בסיני הוא נפצע בפעם הראשונה. באותה מלחמה, הוא וחייל נוסף, חילצו תחת אש טנק פגוע, לצורך כיבוי הדליקה ופינוי הנפגעים מתוך הטנק. על כך הוענק לו ע"י הרמטכ"ל עיטור המופת על גילוי אומץ לב הראוי לשמש מופת. באותה שנה הוא גם נימנה על 120 החיילים המצטיינים שהתארחו ביום העצמאות בבית הנשיא.
למלחמת יום כיפור אורי גויס כמילואימניק. הוא מאוד כעס על כך שאבא שלנו ניקרא באותו יום כיפור לעבודה עוד לפני שהוא גוייס לצבא.
כאשר הטנק שלו ניפגע בקרבות השריון בתעלה, יתר אנשי הצוות נהרגו ואורי, הניצול היחיד, נפצע קשה מאוד. הוא סבל מכוויות קשות. את זה ידענו. לא ידענו שגם בנפשו נפצע קשה מאוד. פציעה אנושה. לכאורה אורי השתקם. סיים לימודי תואר באוניברסיטה. נישא, בנה בית והוליד 3 ילדים.
אבל בנפשו הוא נשא את הכאב הזה. עדיין לא הייתה מודעות לפציעה מסוג זה, להלם קרב. אני בספק אם אורי עצמו היה מודע לחולי הזה שקינן בו כל אותן שנים. התלווה לזה, לפני למעלה מ-40 שנה, גם שמץ של בושה. חולשה שאסור לגלות.
מעשה הגבורה, שעליו הוענק לאורי אות המופת, קרה ב-1.9.1968.
ב-1.9.1986, אורי הביא את בנו הצעיר ליום הראשון בגן 3, ואמר לגננת מרגלית "הבאתי את יורש העצר". אח"כ פגע בעצמו ונפטר כעבור 5 ימים. אורי לא עמד יותר בכאב ושם קץ לחייו.
על המשפחה שלנו, על החברים ועל הסביבה נפל רעם ביום בהיר. החיים השתנו לבלי הכר.
ההורים שלנו בחרו להיאחז בחיים. לאחרונה הבנתי שיש כאלו שמפרשים את החוזק הזה כאילו הם "התגברו" על המכה הקשה. אי אפשר להתנתק מהאסון הנורא ונדרש מאמץ רב, יומיומי, כדי לא לשקוע ולהיסחף עם העצב, תחושת ההחמצה, הגעגוע, הכאב והאבל.
חלפו כמעט 30 שנה מאז ואותו הרעם ממשיך להכות בנו. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, על מצבים ואירועים שונים בחיי, בחיינו, מה היה לו אורי היה איתנו. לעולם לא תהיה תשובה וכל תסריט יכול להיות נכון.
אבל מה שודאי – כלום, אצל אף אחד מאיתנו, לא היה נראה אותו הדבר. הכל השתנה לתמיד.