שחר שלי ושלנו.
הייתי בהריון איתך כשגרנו באשקלון ואביך עבד בעזה, שעות וימים ארוכים שהה בעזה תוך התמודדות מתמדת מול הטרור.
בחמש שנות חייך הראשונות היינו שנינו הרבה מאוד ביחד. רק אתה ואני. היה בינינו קשר מיוחד, כאשר אתה היית כל עולמי, בני בכורי שלי, מחמד נפשי.
שחר, בן בכור היית לנו ונכד בכור היית לסבא אובה ולסבתא טניה (המכונה בפיך אתתה). נכד בכור היית גם לסבתא רחל (המכונה בפיך אתה) ואתה קרוי על שם אבי שוכר ז"ל. אני זוכרת כמה אושר הסבת לכל הסובבים אותך, לחברותי, לעולים החדשים שהגיעו אז מרוסיה שבשבילם היית ה"צבר" הישראלי הראשון - ילד פלא!
כעבור ארבע וחצי שנים הצטרף למשפחה אחיך צור אליו כל-כך ייחלת.
בשנתך הראשונה גרנו בירושלים בנוה שאנן ואח"כ עברנו בעקבות עבודת אביך לנוה רסקו שברמת השרון. בנוה רסקו עברנו את מלחמת יום הכיפורים כאשר אביך שהה באותה עת בדרום אפריקה והוא נזעק לארץ עם פרוץ המלחמה (צחוק הגורל הוא שגם כאשר נחתה עלינו ההודעה על נפילתך הזעקנו את אביך מדרום אפריקה).
מרמת השרון עברנו לנוה אביבים אך בהיותך בן חמש חזרנו להתגורר ברמת השרון וכאן גם הכרת את החברים הראשונים שהיו משמעותיים בחייך - נאור, אורן ואיתן. בכתה א' השתתפת יחד עמנו ב"מאבק הדמוקרטי הראשון" שארגנו ההורים כדי שבנינו ילמדו בבית הספר השכונתי. אמנם בני גילך לא נהנו מן המאבק הזה אך כעבור שנה נתקבלה קבילתנו.
עד כתה ז' למדת בבית הספר "נוה מגן" שנסגר, וכל התלמידים הועברו לבית הספר "אורנים".
את כתות ז' וח' למדת בבית הספר היהודי בניו-יורק לשם נשלח אביך בשליחות משרדו. לא קלה היתה לי ההחלטה לאפשר לך לנסוע ולהתנתק מאיתנו לשנתיים אך השיקול של טובתך עמד מול השיקולים האישיים שלנו להחזיק בך קרוב אלינו; אל צור, גיורא ואיילת שהצטרפו למשפחה.
את בר-המצווה חגגנו בשמחה רבה כאשר באת לביקור מולדת בארץ. את ההפטרה למדת בקלי-קלות, כמו כל דבר אחר שהשגת בחייך, בלי קושי, ברוח טובה ובהצלחה יתרה.
כשחזרת מארה"ב ופנית אלי בבקשה להמשיך להתגורר בכוכב יאיר עם אביך ואחיך מתן ואמיר, ניסיתי בכל כוחי לשכנעך להשאר איתנו ברמת השרון. כאשר הבנתי שאכן דעתך נחושה אך אתה מבקש ממני את "ברכת הדרך" נעניתי לבקשתך על אף שליבי לא נתן לי להפרד ממך.
בכוכב יאיר עברו עליך ארבע שנים שבהם למדת בחטיבת הביניים "שרת" ובתיכון "כצנלסון" כאשר אנחנו זוכים לראותך פעם או פעמיים בשבוע. מעט, מעט מדי, כאשר הכיסופים אליך מתגברים מפגישה לפגישה.
כל ביקור שלך בבית היה "חגיגה" וכל שיחת טלפון, כל פגישה, בבית קפה, במסעדה, בבית, גרמה להתרגשות רבה ולצפיה לפגישה הבאה. ראיתי אותך גדל ומתפתח, ראיתי אותך עם חבריך החדשים - ליאור, יוני, רז וידעתי שאתה מאושר וטוב לך.
בשנה האחרונה לחייך, בשמינית, בחופשה שלפני הגיוס ובעת שירותך הצבאי נראית לי כמאושר באדם. סיימת את הלימודים בהצטיינות, הכרת את אורנה שהפכה לחברתך הקרובה ושניכם ביחד גיליתם את סוד האהבה הראשונה, אהבת נעורים. היחסים שלך עם צור, בבגרותו, התפתחו למערכת יחסים מופלאה אליה כל אמא מתפללת. מערכת יחסים של הערצה הדדית כאשר אני מתבוננת על שניכם מהצד ומעריצה כל אחד מכם על אישיותו המיוחדת.
בחופשה שלפני הגיוס "כבשת" את אירופה, נסעת לטיול כייף עם ליאור, רז ואסף ואספתם חויות על גבי חויות. גמעתם את החופש בגמיעות גדולות, טפסתם על הרים, נסעתם (מבלי ידיעתנו) על אופנועים, חויות שרק בני שמונה עשרה יכולים לחוות.
ואח"כ ארבעה חודשים בצבא. הצטיינת כטירון, הצטיינת בקורס מ"כים. אהבת את הצבא והצבא אהב אותך.
בתוך תקופת היותך בקורס מ"כים פרצה מלחמת המפרץ ובסופה, כאשר תמה תקופת הסקדים וכל העם נשם לרווחה, נשמנו גם אנו, אך נשימתנו נעתקה כאשר ב- 11 במרץ 91' יום ב' קבלנו את ההודעה הנוראה מכל והידיעה כי מכונית פגעה בך ובגיא צ'יקו למוות ו- 4 חיילים נפצעו, כאשר הייתם בתעסוקה מבצעית בעזה, על יד בית חנון.
אומרים שזה לא היה פיגוע, אומרים שמדובר בנהג שנרדם על ההגה. פשוט...
שחר שלנו. בננו שלנו מחמד נפשנו. אין מרפא ואין תרופה על חיים שככה נגדעו ואתה בן שמונה עשרה וחצי, רק בן שמונה עשרה וחצי.
כל היום שחר ובלילה שחר
קוראת שמך - נכספת
שחר. שחר שלי
מחמד נפשי.
אמא.