ב"ה
בני היקר ירחמיאל
בדרך של טלטולים, יסורים של חיים אחרי חורבן, אחרי שנישארתי לבד מכל משפחתי הגדולה והיפה, באת לי לעולם כמו ניצוץ של תקוה.
בשבילך חייתי וקיוויתי.
היית בשבילנו מלווה בכל דרך של לא דרך עד שהגענו לישראל ואתה בן שלוש וחצי. כאן התחלת ללכת לגן, לבית-ספר. רצינו לראות אותך יותר גדול, יותר יפה, יותר דתי, יותר טוב מכולם.
כמו פרח טיפלנו חיבקנו.
כשה' עזר לנו וגדלת והלכת לצבא אז לא היה קץ לגאותנו. בקשנו רק שה' יעזור לנו ותחזור שלם ובריא.
מכתבים שלך מכל מיני מקומות היו מלאים שמחת חיים ואהבה למולדת. כתבת במכתבך האחרון שנותרו כמה ימים לשחרור ונשארת כדי להחזיר מספר ימים שהחסרת.
באת, בני, שלם, אבל ניראת לי לא כהלכה. באותו יום נגזר עלינו ועליך ימים של יסורים, בחיפושים אחרי הצלה, אצל בורא-עולם ורופאים.
למרות ההרגשה שלך תמיד השתדלת לא לצער אותנו.
חבריך לא עזבו אותך בימים הנוראים והשתדלו לא להשאיר אותך לבד. על הצער שלנו ושל אחותך ואחיך קשה לכתוב.
הלכת, גוזל שלי, ולא תחזור עוד. לבי לקחת, חיים לקחת, שבתות עם זמירות, חגים שאין להם יותר חג, ימים בלי טעם.
בני היקר, אני דלת מילים לבטא את גודל האסון עם לכתך.
האמא השבורה