יום שני, 26 באפריל 2004, יום הזכרון תשס"ד
עברו 43 שנות עצב מאז נפילת אחינו יגאל רייזברג ז"ל.
כל החיים במשפחה השתנו לאחר מותו,
ההורים שסירבו ולא הצליחו להינחם ממותו טרם עת עצרו את חייהם והמשיכו להתאבל על בנם האהוב עד יומם האחרון. הם המשיכו לנשום, אך חייהם נעצרו ולא היה כח שיכול לעצור את יגונם ואבלם.
לאחר שהסתיימה שנת האבל נישא יורם לאטי וכאשר נולד בנם הבכור הנציחו את שמו של יגאל וקראו לבנם הבכור יגאל. אך לעולם לא היו מסוגלם לקרוא לו יגאל, זה כאב מידי, ולכן קראו לו שם חיבה - גיגי.
ההורים התמודדו עם אבלם כל אחד בדרכו.
היו פוקדים בכל הזדמנות את קברו של בנם יגאל, לפחות פעמיים בשבוע היו עולים לבית העלמין הצבאי, לפקוד את הקבר, לנקות מאבק ולהניח זר פרחים.
האימא שרה הקדישה את מירב זמנה לטובת חיילי צה"ל, הועד למען החייל, הכנת כריכים ומשקה לחיילים בטרמפיאדות, ארגון נשות כפר סבא לסריגת כובעי גרב חמים לחיילים, אספה תרומות להקמת מועדונים בבסיסי הצבא ורכישת מכשירי טלביזיה ורדיו למועדונים לרווחת החיילים.
אבא זאב, לעומת זאת, סגר עצמו בתוך בועה של עצבות, המשיך את האבל, ללא חיוך או שמחת חיים, מיאן לצאת מהבית לחגיגות, מסיבות משפחתיות, יציאה לקולנוע או להצגה. חתם באבל את שארית חייו עם מותו של בנו יגאל.
עוד לפני מותם הכינו לעצמם חלקת חבר, והם נקברו בבית העלמין בכפר סבא בו נמצאת גם החלקה הצבאית וקברו של יגאל ז"ל.
עברו 43 שנים מאז נפילתו של אחינו יגאל.
אך לגבינו כאילו היה זה אך אתמול.
הוא עדיין חסר לנו, ולמעשה היה צריך להיות היום כבן 63 שנה.
יכל היה להיות נשוי ואולי גם אב לילדים וסבא לנכדים.
חבל ששירת חייו כך נפסקה והוא רק בתחילת דרכו.
אחיו: יורם ועמי רייזברג