"זה אמר את הכל"- כך היה אומר אפרים. היתה מתלווית לזה רק מין נימה מיוחדת, כל כך "אפריימית", היא אמרה את כולו. לו היה אפרים איתנו כיום, מה היה הוא אומר?- האין שאלה זו עולה בלב כל אחד מאתנו? ההיה שוב חוזר על פסוקו החביב:"מה יש לדבר, זה אמר את הכל! זהו זה".
מלחמתם, מותם, עמידתם בקרב וחייה של נירים שלא דעכו לו גם לדקה אחת- הם אמרו את הכל. הם בטאו את אפרים עד תום.
אני זוכרת את אפרים על פני תקופה ארוכה של זמן. אני זוכרת אפרים של ימי באר-יעקב, הבונה לולים ומקים סככות ויחד עם זה לוחם על העברתו לנגב. הוא רצה אז בשינוי האקלים החברתי ולא נתן לו. חרק שיניים ושתק.
ושוב- אפרים נהג. ואחר כך אפרים- איש מושב, עובד מצוין ובעל יכולת ביצוע נפלאה. כל מה שנתת בידו היית בטוח שיבוצע על הצד היותר טוב- לא היה דבר בבית שידו לא היתה בו. על כן היתה כל כך חשובה עזרתו במשק הוריו. שם אפרים המרכז, האיש.
הספקתי לראותו תקופה קצרה לפני מותו. הוא היה מתגורר אז בראשון מעין מגורים של ארעי ומתכונן להפליג עם האוטו שלו- הנגבה. משהו השתנה בו. התבגר, גבה. מלתו היתה שקולה יותר.
אך נשאר בו אותו שחוק שובבי. עיניים-שדים קטנים, ולעתים אף אותו זעוף פנים, מעושה במקצת.
מה היה אפרים בתוכי-תוכו לא ידעתי ולא אדע לעולם. לא נותר לנו מאפרים- ממכתביו ומחפציו- כמעט ולא כלום. הגורל התאכזר אלינו וגזל מאיתנו גם את מעט הנחמה הזאת. נסתם הגולל- אין.
ה.
מתוך "נירים מול האויב"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.