שולמית שולה קרלינסקי בן-מויאל ז"ל

קורות חיים

שולמית (שולה), בת אסתר ומרדכי בן-מויאל, נולדה בישראל בז' בתשרי תשט"ז (23.09.1955). גדלה בצפת עם תשעה אחים ואחיות: מאיר, סימי, מיכאל, מולי, אליאס, רחל, אודט, פלורה ואבי.

שולמית למדה בבית ספר ממלכתי ב' בצפת והמשיכה לתיכון חקלאי "כדורי". משם עברה לקיבוץ נחשולים שבו, בנוסף ללימודים, היא השתתפה בפעילויות גדנ"ע (גדודי נוער) והשתלבה בפעילויות הקיבוץ – עזרה בעבודות בחקלאות וטיפלה בילדים.

משבגרה נישאה שולמית לדב קרלינסקי ובני הזוג בנו את ביתם בכפר סבא, העיר בה גדל דב. בשנת 1976 נולד הבן יניב וב-1987 נולד דורון. שולמית ניהלה את הבית בכישרון רב, הייתה עקרת בית למופת ואימא מדהימה, מעיד בנה. היא תמיד הקפידה לשמור על גופה ובריאותה – בהיותה צעירה השתתפה בתחרויות ספורט שונות, וכבעלת משפחה נהגה להשתתף בחוגי התעמלות באופן סדיר.

אחותה הצעירה של שולמית, פלורה, נישאה למשה גז ועברה גם היא לגור בכפר סבא. שתי האחיות היו חברות טובות ועבדו יחד בטיפול בילדים. תחילה טיפלה שולמית בילדים בביתה, בהמשך עבדה במשך כ-25 שנים כסייעת ב"גן סופית", גן עירוני לילדים בגילאי גן חובה.

ביום חמישי י"ח באב תשע"א (18.08.2011) בצהריים פתחו כמה מחבלים, שחצו את הגבול ממצרים לישראל, בסדרת התקפות לעבר כלי רכב ישראליים בכביש אילת-עובדה (כביש 12), כ-12 קילומטרים מצפון-מערב לאילת. הם תקפו בירי וברימונים כמה אוטובוסים וכלי רכב פרטיים עד שנהרגו בפעולת כוח צה"ל. בהתקפת המחבלים נרצחו שישה אזרחים, חייל ולוחם משמר הגבול.

באותו יום נסעו שולמית ובעלה דב יחד עם בני הזוג גז – פלורה, אחותה של שולמית, ובעלה משה – לחופשה בטאבה. שני הזוגות גרו בשכנות, האחיות היו חברות טובות והם הירבו לבלות ביחד. דב נהג, והוא בחר לנסוע דרך כביש 12 באומרו שזו הדרך היפה ביותר. בעוברם באזור עין נטפים עצרו המחבלים, שהתחזו לשוטרים מצריים, את הרכב ורצחו בירי את כל הנוסעים. הנרצחים הושארו ליד הרכב במשך כ-12 שעות, עד שהגיעו כוחות החילוץ לשטח.

שולמית הייתה בת 56 במותה. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין "פרדס חיים" בכפר סבא, לצד בעלה, אחותה וגיסה. הותירה שני בנים, שני נכדים ושישה אחים ואחיות.

ספד להוריו הבן יניב: ''כפרחים פורחים בשדה גדול נקטפתם בידי רוצחים שפלים וחסרי הרגש. אבא תמיד דאגת לכל מחסור, אימא את החיבוק והחום אין באפשרותנו לשכוח. אין שום דבר בעולם שיכול למלא את החור העצום שנפער בליבנו ובחיינו".