החבריא מבכה אותו:
...עומדים חיורים, רועדים מבכי, מוכי-זעם אין אונים לנוכח ארונך, המובל על כתפי חבריך הקרובים. ילדים בני תשע-עשרה, חברים מהגן, אשר מעתה תהיה להם רק אדמה, והורים שכולים, וזכרונות. ואנחנו, שעוד רואים אותך בתנועה, בטיולים, בטירונות ובהאחזות; אנחנו יכולים לראות אותך מקפץ על הגבעות בחברת הצאן, לשמוע אותך מאיץ בהם... אנחנו הרואים אותך אוהב את שלוות שבת-אחה"צ, השומעים אותך מספר חוויות מהטירונות, המרגישים בבישנות הטהורה שלך בחברת נערות... אנחנו, שאתה, כל-כך חלק מאיתנו מדמנו, מנפשנו, אנחנו שנשאר אוהבים אותך כל כך. אנחנו, לא נשכח.
יעל שור - בת הגרעין.