אלבום תמונות
יום רביעי, כ' באב תשל"ח 23.8.78
משפחה יקרה שלום רב!
...בצד הסיפוק שנגרם לנו עקב המחשבה על השחרור, עולות המחשבות על הישיבה, ועל כל הכרוך בזה. בשלב זה אפשר כבר פחות או יותר לסכם את התקופה שהיינו בצבא, כתקופה יפה וחשובה, של נסיון חיים, התבגרות, הכרת סוג חיים מיוחד ובכלל תקופה מלאת חויות, שכמובן לא הייתי מוכן לותר עליה. בתקופה הזאת האדם יכול להכיר את חבריו בצורה טובה, וביחוד את עצמו, וזה הנושא שעליו רציתי להתמקד.
אספר לכם שני ענינים, שמאחד התאכזבתי ומהשני יצאתי בכבוד.
התאכזבתי מהנושא הדתי הפרטי שלי, וזה מתבטא בהמון צורות, החל בצורה הגלויה לעין, אי הקפדה על כל מיני דברים שעליהם הקפדתי קודם, ניצול זמן מקסימלי ללימודים, ובכלל עוד כל מיני ענינים הקשורים לגינונים ולטקס אבל עיקר הבעיה היא שעל אף שעושים מעשה שצריך לעשות, מקיימים איזו מצוה, זה נעשה כ"מצות אנשים מלומדה", ולא עם הרוח הבריאה של קיום המצוה כמו שצריך. לא תמיד אני מאשים את עצמי, לפעמים הנסיבות גורמות, אבל סיבת הסיבות היא שלא הגעתי לצבא עם מטען כה גדול וזה מה שהטריד אותי בסוף החצי שנה שהיינו בישיבה, וזה מה שאני אנסה לשפר בהיותי בישיבה.
הנושא שממנו יצאתי בגאון, על אף החלחץ ועל אף כל התנאים האוביקטיביים, הוא נושא היושר. לפחות בדבר אחד אני יכול להתגאות בעצמי בתום השרות הצבאי. כשגם מולך עומד מפקד, שנתן לך את ההוראה לעשות מעשה מסויים, ואתה יודע שאם לא עשית, אז מינימום תחטוף צעקות, ומקסימום יהיה לך משפט על "אי מילוי הוראה", ואעפ"כ אתה לא משקר - זה תקין.
היושר הזה, לדעתי, הגיע לי משני מקורות.
הראשון זה קריאה בספר ע"ש ראובן שפורן, הי"ד, שהמוטיב העיקרי באישיותו, או יותר מדויק, הנושא שעליו נכתב הכי הרבה בספר, היה יושרו. לא הייתה שום סיבה, לדעתי שאני לא אאמץ לי את המידה הזו, ובתנאים שלנו בצבא, זה אתגר, אתגר רציני.
המקור השני נובע, כמו רוב התכונות הטובות, מהחינוך בבית. לא יתכן, או קשה, שהאבא יהיה קנאי לנושא, והבנים לא יושפעו מזה, כמו כן לא יתכן שתהיה הערכה של האמא לנושא, והבנים לא יקבלו מזה משהו.
המכתב כמעט נגמר. ולא הספקתי לשאול לשלומכם בצורה מעמיקה יותר. פשוט זה ענין שאני חושב עליו ומקוה שתוכלו להשתתף בחויה שלי אתו.
אז להתראות, שלכם
חנן