מאז האסון לא ציירתי.
ליאור אחיו הקטן של שחר, דחף אותי בחזרה לציור.
הנוף הוא הרי הגולן. העץ מסמל את עץ הסיירת של גולני.
למטה אבני הבזלת שלמעשה הם החיילים הפרוסים בשורשים של העץ. אך לא רואים פנים.
מהיום שאני זוכר את עצמי זה גולני.
איך לא?
העץ מלווה אותנו כל חיי.
ואז מגיע שנת 97 ושוב גולני והפעם אסון המסוקים, שבו בני היה בדרך למוצב דלעת בלבנון.
כאן נחשפתי , בחדר הנצחה, לנופלים בסיירת.
וזו הרשימה הראשונה לפני חיבור כל הנופלים ואיחודם לסיירת גולני המורחבת.
אני גם בוגר גדוד ברק גדוד 12בגולני, שנים 66 עד 69..
למעשה מהיום ששחר נולד.
זו גם הייתה תקופה שבה עשינו הרבה ימי מילואים ושחר ראה אותי הרבה עם מדים כולל את החברים שלי.
הוא גדל לתוך הסיפורים של גולני וששת הימים .
בשבילו להגיע לסיירת היה החלום .למרות שהוא עשה גיבוש של השייטת ועבר אותה.
צר לי שכך נסגר מעגל אבל אנחנו משפחה אחת משפחת גולני.