את הראיון על צביקה בחרנו לנהל עם יעקב הלפמן, אשר גדל יחד עם צביקה מאז שהיו בני שמונה. הם היו שכנים וחברים. היו מאד קרובים וסיפרו הכל אחד לשני. דבר יחודי שציין יעקב בקשר ליחסים שלהם זה העובדה שהם מעולם לא רבו ולא היו בניהם מתחים, כנראה בגלל האופי המיוחד של צביקה אופי טוב ונוח. צביקה שלא חשב על דברים פעוטים אלא הסתכל על הכל מלמעלה.
יעקב מספר שבילדותו היה צביקה ילד מוכשר ורב פעלים. הוא אהב מאד חיות: היה לו כלב שאליו היה קשור מאד. אחד השכנים שהיה נהג מונית דרס בטעות את הכלב. צביקה היה אז בן אחת-עשרה והוא כעס עד כדי כך שבמשך חודש ימים, שם כל יום מסמר תחת גלגלי המכונית של אותו שכן בכדי לנקום בו. בנוסף לכך גידל בביתו חתולים רבים.
צביקה גם אהב ציור וכדורגל. להוריו של צביקה היתה מכונית ובכל יום שבת היו נוסעים צביקה, אביו ואחיו שהיו אוהדים אדוקים של הפועל פתח-תקווה. למשחקים בכל רחבי הארץ.
בכיתה חית פיתח תחביב חדש שגם בו הצטיין, שח-מט. יעקב זוכר איך שיחקו הוא וצביקה כשתיים-עשרה שעות ביום ובכל פעם ניצח צביקה. אביו, ששיחק היטב לימד אותו ועזר לו. צביקה הגיע להשגים מרשימים מאד. השתתף בתחריות רבות וזכה. בשלב מאוחר יותר בחייו כשלמד בטכניון שיחק בנבחרת השח-מט שלהם.
בנוסף לכל התחביבים היה צביקה תלמיד מצטיין. ליעקב לא זכור שראה את צביקה משקיע בלימודים, אך בכל זאת הגיע להשגים טובים. הוא היה ילד חכם מאד, כבר בגיל עשר ניהל לבד את עניין החשבונות של העסק המשפחתי.
בתור נער צביקה היה מאד פעיל בתנועת הנוער, הוא הדריך בתנועת הנוער "מכבי". צביקה בחר בתנועה מכיוון שהיתה תנועה לא פוליטית.
בזמנים ההם כל נערי רמתיים למדו בכיתה אחת והיו חברים טובים מאד. יעקב מציין, שצביקה היה מאד אהוד ופופולארי בקבוצה. בעיקר בגלל שלמרות שהיה מצטיין בלמודיו ובתחביביו, תמיד היה עם הרגלים על הקרקע, היה צנוע וחביב לכולם לא התפאר והשוויץ.
אותה חבורה נהגה לשחק כדורגל ביחד ולבלות במסיבות.
לצביקה היתה חברה מגיל חמש-עשרה שמה היה אילנה, לפני שנפל נתן לה טבעת נישואין.
כשהגיע לתיכון נפרד צביקה מכל חבריו שלמדו בתיכון בהוד השרון, ומאחר והיה תלמיד מצטיין הלך ללמוד בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא. אחרי התיכון דחה את שירותו הצבאי והלך להיות עתודאי. למד הנדסת מכונות בטכניון. שם עבר קורס קצינים. לקראת פרוץ המלחמה כשלמד, גייסו אותו לצבא וסיפחו אותו לגדוד מילואים עקב מחסור בקצינים.
יעקב זוכר את הפעם האחרונה שראה אותו במלחמת ששת-הימים. היה זה יום שישי הוא חזר הביתה מלוכלך אחרי שישב שבועיים בשטח.
בצבא היה רחוק מתחום הפעילות המעשית. הציבו אותו ביד-חנה ליד טול-כרם. הירדנים נכנסו לקרבות, באותו בוקר היתה הפגזה שנמשכה כחמש שעות. הפלוגה הכילה כשמונה מאות איש. שניים מתוכם נהרגו. אחד מהם היה צביקה.
אביו לקח את מותו בצורה קשה במיוחד ודאג שינציחו את בנו. ברעננה שם נולד הוקם חדר הנצחה.
"הטובים ביותר בדרך כלל נופלים"
יעקב טוען, שכל מי שהכיר את צביקה יטען שמשפט זה נכון לגביו.