המתנדב בפעולה
תחילתו של דבר
אתמול לפנות ערב החלטתי בעקבות "לחצו" של המורה קי, להתנדב לפעילות התנדבותית לעזרה בחיי הקהילה והחברה בעיר - גם בעקבות חברים שהתנדבו, החלטתי להתנדב, וכן בעקבות הקור הקשה שפוקד את הארץ ואת העיר ירושלים בפרט. החלטתי להתנדב להדליק את תנורי החמום לזקנים גלמודים ובודדים, אשר לא יכולים מחמת זקנותם, והחשש שיקרה אסון בשעה שידליקו את ההסקה, וביחד עם זה גם לחלק להם נפט.
... נסענו באוטובוס לשכונה וירדנו בתחנה הסופית, ירדתי מהאוטובוס והבטתי בבתים, הם היו נראים די מוזנחים - החצרות לא מטופחות, והבתים מקולפים עם אנטנות מזדקרות אל על.
התחלנו ללכת כהדר (המדריכה) מובילה את הדרך. הגענו לבית מסוים, הדומה לשאר הבתים שברחוב. מקרוב נראה הבית די מוזנח וקודר מאוד, הקיר עומד עירום מקליפת הטיח, שהייתה צריכה להיות. הגדר - גדר של שיחים פראיים, והשער נשען על הגדר. שלוליות היו מלאות בשביל המוביל לכניסה, זכר לימים הגשומים, שהיו רק לפני זמן מה.
... "תגידי אין פה אור?" שאלתי את הדר בפליאה.
"דווקא היה פה חשמל התקלקל לפני יומיים, היה קצר כנראה בגלל הגשמים". ענתה לי הדר.
הפגישה הראשונה
"כדאי שתתרגל לכניסות החשוכות האלו, כי נפגוש עוד כמה כניסות כאלה בהמשך". הודיעה לי הדר.
עלינו במעלה המדרגות, עקבי נעלי הדר נשמעו היטב בשקט ששרר. אך מחשבותיי לא היו נתונות בזה. הם היו נתונות בחשש מהמפגש הראשוני עם אדם זר, שאני לא יודע עליו כלום ואני לא מכיר אותו: מה אעשה בפנים? שאלתי את עצמי, מה אומר לה? בטח היא לא תשמח לראות ילד חדש, שבא לעזור לה.
... הזקנה הסתכלה עליי ואמרה: "אני רואה שהבאת אתך אורח. למה אתה עומד? בוא תשב". אמרה הזקנה והצביעה על כסא שהיה מונח ליד השולחן.
הדר הסתובבה ואמרה : "אוי, סליחה שלא הצגתי אותך, זה ישי. סימה, הוא בא לעזור לי להדליק את התנורים, הוא יחליף אותי ממחר". הדר הסתכלה עליי ואני הנהנתי בראשי לאות כן.
... כשיצאנו מביתה של סימה שאלתי את הדר: "מה, מחר אני בא לפה לבד?!?". "כן". ענתה לי הדר כקובעת עובדה.
...עברנו לבלוק אחר, שמה פגשנו את גב' רובין. אישה מסכנה, שהייתה מרותקת לכסא גלגלים. מגב' רובין עברנו למר ברוך. אדון חביב מאוד, שכיבד אותנו בעוגות שעשה. ממנו הלכנו לרחוב שגובל במתנ"ס השכונתי, לגב' שמחה, זקנה שקטה מאוד, ששמה לא תואם למראה ולאופייה.
יום ב' - אני לבד
כשנסעתי באוטובוס, החל לרדת טפטוף קל, אבל היו רוחות חזקות. כשהגעתי לתחנה שלי כבר הגשם היה במלוא עוזו. ללכת ברחוב בגשם כזה? הרהרתי לעצמי בעודי יורד מהאוטובוס. המקום כבר היה מוכר לי, אך הגשם שירד היה מעצבן ביותר. כולי היה עטוף בתוך המעיל, אך למרות זאת הרגשתי קור ורעד. כנראה בגלל העצבנות והחשש של ההליכה לבד אל הזקנים. המשכתי לפסוע בפסיעות מהירות וגסות. הייתי בפחד גדול ומלא חששות ומחשבות לקראת הפגישה הראשונה לבד עם הזקנה. אתמול זה היה שונה - היה איתי מישהו שעזר לי. אבל היום - אני לבד. קופץ למים קרים בלי לדעת מה העומק ובקושי יודע לשחות. ניסיתי לשנן מה הדר אמרה לי, איך להפעיל את התנור הישן והמסובך הזה. את כל האזהרות שהזכירה לי, ובמיוחד להיות סובלני לזקנים, שהזמן אצלם מצוי בשפע.
הגעתי לביתה של סימה, זיהיתי אותו לפי השער החלוד, שנשען על הגדר, הוא היה מוצב במקומו, כאילו שנים לא נגעו בו. עברתי במהירות את השביל והגעתי לכניסה, הפעם האטתי קלות, גיששתי באפלה בעודי נוגע בקיר כמשענת יחידה בחושך. הו ! הנה מצאתי את המדרגות. עליתי בזהירות במדרגות, הופ! כמעט שנפלתי והחלקתי ברצפה הרטובה של המדרגות, רק זה היה חסר לי. הגעתי לדלתה של סימה, חיכיתי קצת כדי לרסן את נשימתי, הנשימות נשמעו היטב בשקט שהיה במסדרון החשוך.
... ניגשתי לתנור והתחלתי בפעולות כפי כהדר לימדה אותי, מקווה שלא לטעות. בינתיים הבחנתי בסימה שהייתה עומדת בצד ומסתכלת עלי בעיניה הבוחנות. הם, הזקנים מאוד זהירים וחשדנים, חשבתי לעצמי, באמת, מי יודע מי אני, אולי סתם איזה פושע מתחזה.
... חציתי שני רחובות עד שהגעתי למר ברוך, כמעט והתבלבלתי בבתים, אך לבסוף מצאתי את הבית. מר ברוך הוא באמת זקן חביב מאוד, תמיד היה לו איזשהו עניין לספר כשבאתי אליו, ותמיד היה עסוק, אם זה במשחק שח-מט עצמי, או שש-בש, או קריאת עיתון או ספר. מר ברוך היה מוגבל בתנועותיו, כזקן שהשנים עמדו לו. אך בכל זאת היה פעיל בפעילויות שונות. הוא היה עדיין יכול לשחק כדורת במסדרון הצר שבביתו, ולפעמים הייתי רואה את המשחק מפוזר בקצה המסדרון. היה לו כלב חמוד, שקראו לו "דינגו", כלב שקט וממושמע לבעליו, שמיד התאהבתי בו.
סוף דבר
גם בשאר הימים הייתי מבקר אצל הזקנים, לפעמים הייתי פוגש את הגר אצל אחד מהם, והיינו יושבים ומדברים. ביום רביעי חילקתי להם גם נפט, היו ימים שרק הייתי צריך לחלק להם נפט. בסוף היום הייתי הולך למר ברוך ומשחק איתו משחקים רבים, ושלושתנו שיחקנו והיינו מעבירים את הזמן בלי להרגיש. מר ברוך היה מאוד משעשע והיה חבר, שנחמד להיות איתו, למרות הפרש הגילים הרב שהיה בינינו.
שלושה שבועות הייתי בהתנדבות הזו ואחר-כך הפסקתי. מזג האוויר שהשתפר היה אחד המניעים לכך. וכן גם הזמן שעשה את שלו. הזקנים שהתרגלו אלי ואני אליהם עשו את "העסק" משעמם (לגבי בכל אופן) . לגבי הזקנים - הם היו מוכנים לסבול אותי, לפי דעתי עוד הרבה זמן, כל עוד יחיו כמובן... אך לי זה היה שונה, גם גמרתי את העבודה שבגללה התנדבתי, וגם בגלל לחץ הלימודים שהיה לי. ושיש לי. הזקנים מאוד נקשרו אלי, לכן החלטתי להיפרד מהם יפה. ביום האחרון נפרדתי מכולם. קניתי זר פרחים והשארתי לכל אחד פרח אחד או שניים. נפרדתי מסימה, ואחר-כך מגברת רובין. הם הצטערו מאוד שאני עוזב, אבל קיבלו זאת בהבנה. גברת שמחה, הייתה כהרגלה בלי הבעה של שמחה או עצבות מיוחדת. רק אמרה :"טוב, מחר יבוא ילד טוב חדש, ככה כל הילדים - באים והולכים, חוץ מהילדה הטובה שבאה תמיד". בטח התכוונה להדר.
את הדר פגשתי אצל מר ברוך, הוא קיבל זאת כמובן מאליו, אבל בקשה אחת הייתה לו - שלפחות הלילה נשחק עד מאוחר מאוד. כמובן שהסכמתי, ושיחקנו שלושתנו בהרבה משחקים יפים והיה מאוד מהנה לשחק ביום האחרון הזה. אמרתי שלום למר ברוך ולהדר, עם הבטחה שאבוא לבקר.
עכשיו, כל המשחקים נגמרו, נשארו רק הזיכרונות. (והחיבור הזה...).
(ישי קיבל על חיבור זה ציון 90, עם ההערות : "יפה - כל הכבוד על ההתנדבות - רק לא מובן לי איך עשית זאת ללא אישור מהמוסדות המוסמכים! כתבת יפה מה שעשית ומה שהרגשת - חבל רק שהיית צריך להפסיק")