ישי אהב מאוד סרטי קולנוע וטלוויזיה. הוא גזר מהעיתון כתבות על סדרות-טלוויזיה שאהב כמו: "בועות", "תהילה", וכן כתבות על שחקנים/שחקניות כמו: לורנס אוליביה, ריצ'ארד בראון, רוג'ר מור, מרילין מונרו, גרייס קלי, ברוק שילדס, שירלי טמפל, ג'ימס סטיוארט וקלינט איסטווד.
בשנת 1978 כתב מחברת של סרטי קולנוע וטלוויזיה שבהם צפה מ - 1978 עד שנת - 1985. במחברת היו טבלאות שבהם ציין את הכותרות הבאות:
שם הסרט / שמות השחקנים / בקולנוע או בטלוויזיה / ארץ הפקה / סוג הסרט / תאריך הצפייה בסרט.
מתוך המחברת היו מס' סרטים שישי ציין כסרטים טובים במיוחד, לדעתו:
1. "סיפורו של אלוף" - ראה את הסרט בקולנוע "חן", בכפר-סבא, וכתב עליו שהוא מרגש.
2. "פנג הלבן" - ראה אותו בחטיבת הביניים "הראל". כתב עליו: מרגש.
3. ישי אהב מאוד סרטי מערבונים. כמו: "בנדולרו" - סרט בכיכובם של ג'ימס סטיואכרט, דין מרטין ורשאל וולש. צפה בו ביוני 1982 בטלוויזיה.
4. "איש קטן איש גדול" - מערבון שהוקרן בטלוויזיה.
5. "הארי המזוהם" - אהב מאוד את הסרט שהוקרן בטלוויזיה בשנת 1983, ואפילו ציין במחברתו: ****** ליד הסרט.
6. את המערבון "שיין", ראה בקריית-נוער בירושלים ב - 5.11.1983, והתלהב מאוד מהסרט, במחברתו הוא כותב: "'שיין' - מערבון קלאסי שנחשב לאחד המערבונים הטובים ביותר שהופקו, זכה להצלחה רבה ולחיקויים רבים, אבל לא מוצלחים כמוהו. ראיתי את הסרט פעמיים".
סרטים נוספים שאהב היו: "הנהג", "הבריחה מאלקטרז", "הגנב שבא לסעוד", סרט תעודה על "אופנהיימר", "הנחשול", "האיש שרץ על חייו", "הגיבן מנוטרדם" - עליו כתב: "יפה מאוד ומרגש". היו גם סרטים שישי לא אהב, במיוחד את הסרט "ימי יין ושושנים", שהוקרן בטלוויזיה עם השחקנים: לי רמיק וג'ק למון. הוא כתב על הסרט: "לא ראיתי את כל הסרט, הלכתי באמצע, זה היה משעמם".
במהלך השרות הצבאי התעניין ישי בצילום. אחותו סמדר הייתה צלמת בצבא, ולרשותה היו מספר ספרי-צילום. ישי לקח את כל הספרים שעסקו בתחביבו החדש - צילום, ואף הוסיף ספרים וחוברות-צילום חדשים לספרייתו: "עולם הצילום", "צילום", ידיעון לצלם", ועוד.
ביוני 1989 נרשם לקורס "צילום יוצר" בניהולו של יעקב בורנשטיין בת"א. כמו-כן השתתף בקורס "צילום חובב" ובתחרויות צילום.
ישי נמשך לתחום הקולנוע; בין החוברות הרבות בספרייתו ניתן למצוא חוברות של סרטים, שהוקרנו בסינמטק תל-אביב, כמו גם את עלון פסטיבל הקולנוע של ירושלים 1989.
בחודש מאי 1989 החל ישי להדפיס את התסריט: "כרטיסים לסמי דיוויס", שכתב לתחרות כתיבת "התסריט המקורי" של רשות השידור, שערכה הטלוויזיה הישראלית ביוני 1989.
להלן מובאים חלקים נבחרים מתוך התסריט שכתב:
כרטיסים לסמי דיוויס
תקציר:
שני זוגות הורים מבלים (כל זוג באירוע אחר). באותה שעה ילדיהם - בן ובת שהתכוונו לבלות גם כן, נפגעים בתאונת-דרכים. הם מפונים לביה"ח.
לאחר שחזרו לבתיהם מהבילוי, מקבלים ההורים את ההודעה על התאונה של בנם /בתם.
הבן נמצא בטיפול נמרץ, הבת נפגעה קשה, שוכבת בחדר ניתוחים. הורי הבן (שקיבלו את ההודעה קודם) מגיעים ראשונים עם בתם לביה"ח. כעבור זמן-מה גם הורי הנערה מגיעים, מלווים גם כן בבתם.
מכאן עוקבת המצלמה אחרי ההתרחשויות בביה"ח - המפגש בין שתי המשפחות, ההמתנה שלהן אחרי הניתוח של הנערה, המעקב אחרי הבחור הנמצא בטיפול נמרץ, המפגש בין הרופאים ומערכת היחסים בין שתי הבנות עד לסוף הבלתי צפוי. משתתפים:
הורים (א'): אבא (א') - ראובן
אמא (א') - בתיה - בשנות ה - 50 לחייהם.
בת (א') - רותי בת 23
בתם שלומית בת 20 שוכבת בחדר ניתוח.
הורים (ב') : אבא (ב') - דוד
אמא (ב') - ישראלה - בשנות ה - 40 לחייהם.
בת (ב') - לילך בת 17
בנם אורי בן 20 שוכב פצוע בטיפול נמרץ.
צוות הרופאים:
מנתח ראשי
מנתח ב'
מנתח דוקטור קיטלג
אחות
שוטר
6
כבישי ת"א, אופנוע הנוסע בכבישי ת"א.
מצלמה עולה למעלה ממבט ציפור ומצלמת את הכרך הגדול, אפשר להבחין בקטן באופנוע הנוסע למטה. האופנוע נעלם מעין המצלמה בגלל מגדל דירות גדול.
המצלמה ממשיכה לשוטט בכרך הגדול, פתאום היא מתקדמת לצומת מסוימת, אשר בה יש התרחשות.
אורות כחולים של משטרה מתערבבים באורות אמבולנס אדומים, הסירנות נשמעות. (כל זה + הרעש, נשמע ונראה לצופה מרחוק, ממבט ציפור הצופה מן הצד).
11
חוץ, לילה, ביה"ח איכילוב לפני חדר מיון. אמבולנס עוצר בחריקת בלמים, כל דלתותיו נפתחות...
13
פנים, לילה, בית-חולים, חדר ניתוחים. צוות מנתח מתחיל בהכנה לניתוח, מיטה במרכז החדר. הצוות כולל: אח, אחות, שני מנתחים, מרדים אחד ושני סניטרים.
15
פנים, לילה, בית-חולים איכילוב, אולם המתנה. הורים (א) מגיעים לאולם ההמתנה מלווים בבתם, הם נעצרים לרגע, סוקרים את הנמצאים המעטים שבאולם ונתקלים בהורים (ב). בצעדים מהססים הם ניגשים לעברם. אבא (ב) קם מיד וניגש אליהם. אם (ב) קמה אחריו גם היא.
אבא (ב) : "ערב טוב, אתם ההורים של שלומית?"
הורים (א): מהנהנים בראשם בחיוב ולאות שלום.
בת (א) : "איפה היא עכשיו, מה קרה לה בדיוק?"
אבא (ב): "היא נמצאת כרגע בחדר ניתוחים, (מצביע בראשו לכיוון הדלת של חדר הניתוחים) היא נפגעה בראשה. כרגע אי אפשר לראות אותה. ניסינו להיכנס, לא מאפשרים לאף אחד. אמרו לנו, ברגע שיוכלו, ייצאו ויודיעו לנו מה מצבה".
אבא (א) : "מה קרה לה בדיוק בראש?"
אבא (ב) : "אנחנו יודעים רק שהיא נפגעה בראש, ומחוסרת הכרה, זה מה שאמרו לנו, יותר מזה לא רצו לומר".
בת (א) : " איך זה קרה בדיוק, אתם יודעים?"
אבא (א) : "מכונית פגעה בהם ברחוב, בצומת אבן-גבירול - קרליבך, שניהם עפו מהאופנוע, למזלם הקסדות הגנו עליהם".
אבא (א) : מתפרץ, מופתע: "הם רכבו על אופנוע...?"
ד"ר צעיר בחלוק יוצא, כל המבטים מופנים אליו, מיד החבורה ניגשת אליו.
אם (א) [בשקט] : "מה קרה לה בראש? מה?"
ד"ר קיטליג : "התגלה דימום מתחת לקרום-המוח, כתוצאה מחבלה שקיבלה בעקבות הנפילה. למזלנו ולמזלה היא חבשה קסדה, וקסדה טובה. לכן הפגיעה לא חמורה כפי שהייתה יכולה להיות, ואני מקווה שנצליח להתגבר על בעיה זו בעזרת הניתוח שנערך עתה".
אבא (א) [בעצבנות]: "תסביר לי לאט, יש לה דימום, ומה אתם מתכוונים לעשות?"
ד"ר קיטליג: "היא באמצע הניתוח, וזה לא בדיוק במוח. נזק במוח הוא בלתי-הפיך. המוח מצופה בקרום-המוח ומתחת לקרום יש דימום. בעקרון, ניתוח כזה מצריך חדירה אל מתחת לקרום-המוח, לאפשרות של שאיבת נוזל, דהיינו: הדימום".
אבא (א) [בקוצר-רוח]: "כלומר, תסביר לי איך עושים את זה?"
ד"ר קיטליג: "מחדירים צינור חלול אל הנוזל ושואבים את הדימום"
אבא (א): "אז אתם עושים פתח בראש?"
ד"ר קיטליג: "כן, פתח קטן".
בת (א) [בשקט]: "אתה לא חושש למוח עצמו? אולי..."
ד"ר קיטליג [קוטע אותה]: "תראו, מקרה כמו שלה הוא מורכב, שטף הדם נמצא בחלק האחורי של הגולגולת, בין האונה הרקתית של המוח הגדול לבין המוחון הנמצא יותר למטה" (מלווה עצמו בתיאור ידיים על ראשו)?
אבא (א): "ואם חס וחלילה קורה שעצבים נפגעים?מה אז?
ד"ר קיטליג: "אז לנפגע יש פגיעה מוחית ולאחר אשפוזו כאן בבית-החולים ייצטרך לעבור שיקום הנמשך לאורך תקופה ארוכה. פגיעות המוחין מתחלקות מדרגה לדרגה ויש סוגים שונים של פגיעות מוחין. בדר"כ, הנפגע מאבד את הזיכרון, יש לו חוסר ריכוז, הוא לא זוכר את קרוביו, בני-המשפחה, חברים וכו', מתקשה בדיבור. זה תלוי, אני חוזר, בסוג הפגיעה, גיל הנפגע. כל מקרה לגופו".
פנים, לילה, חדר המתנה.
דלת פרוזדור חדר-הניתוחים נפתחת, מתוכה יוצא ד"ר קיטליג שטוף-זיעה, דמעות בעיניו, כל המבטים מופנים אליו.
ד"ר קיטליג: "אני מצטער, עשינו הכל, ניסינו הכל, אני מצטער. לעזאזל!"
אם (א) [בצעקה]: "לא! לא!" פורצת בבכי, "תגיד לי שלא..."
אבא (א) [צועק צעקה מרה]: "ל - א!"
הורים (ב): נאחזים אחד בשני ומזילים דמעות.
בת (ב): יושבת בספסל ליד אחיה ושניהם בוכים.
בת (א): עומדת כלא מאמינה [תגובתה נראית לצופה מפתיעה], היא לא פורצת בבכי, מחזיקה את עצמה, מנגבת את דמעותיה ללא קול. היא ניגשת להוריה, מחבקת אותם, מאמצת אותם ומרגיעה אותם.
סוף.