אלבום תמונות
שנתיים שאתה אינך, נשמע פשוט, כאילו שהלכת לרגע ומייד תחזור כאילו נסעת לך לבלות בעולם ותיכף תחזור ותכנס, הלוואי הייתי רוצה נורא.
כשביקשו ממני לכתוב עליך משהו אמרתי מייד, אין בעיה בסדר. אבל כשהתיישבתי לכתוב, גיליתי שזה קשה כי פתאום להכניס לחיים היום יומיים, את הבלאגן של עזיבתך, מסתבר שגם אחרי שנתיים זה בכלל לא קל אלא להיפך, נכון שהכאב אולי מתכהה, אבל כשהוא עולה הוא הרבה יותר חד במיוחד שזוכרים את החיוך עם השן השבורה שלך מבחינתי היתה סמל ההיכר שלך, ואת השיער שצמח בלי סדר עד שהתגייסת ובכלל את טוב ליבך המדהים, את התמימות הזאת, את האמונה שלך באנשים, האופטימיות שלך ואת הנכונות שלך לעזור תמיד.
נכון הוא שמעולם לא היינו החברים הם טובים בעולם, המרחק, הגיל הייתי הגדולה שלא מתאים שאתה ושרית תסתובבו בין הרגלים כשאלון ואני ה-COOLIN יוצאים, אבל כנראה שבכל זאת היה בני מן החברות ואת השיחות בינינו אף אחד לא ידע, אז עכשיו אחרי שנתיים אני נפרדת ממך רישמית, כנראה בשם כל אותם לא חברים, ולמרות הלא חברות אני יודעת שהפסדתי חבר אמיתי, עם נפש עדינה ואמיצה.
וכל מה שנותר לי לאחר שאנחנו מתגעגעים נורא ורוצים שתחזור כבר, למרות ש...
אז אולי בכל זאת
אוהבת בת דודך דגנית
ובעצם כולם.