טוראי אהד כהן ז"ל

קורות חיים

בן שרה ואלברטו. נולד ביום י"ב באלול תשל"ג (9.9.1973) בנתניה. תינוק חמוד ושובב, שבגיל שלוש עבר עם משפחתו לקרית שמונה, שם החל את לימודיו בגן הילדים. בהמשך, עברה משפחתו למטולה, וילדותו עברה עליו בצל הקטיושות שנורו מגבול לבנון. קשר מיוחד התפתח בינו לבין אחיו אלון, עמו גדל, וכן עם אחותו הצעירה ליאת. אוהד למד בבית-הספר היסודי "הנדיב" שבמושבה עד כיתה ד', אז נפרדו הוריו ואוהד חזר לשפלה עם אמו ולמד בבית-הספר "יצחק שדה" בכפר סבא. בתקופה זו התגלה כשרונו בציור ותמונותיו הוצגו בתערוכה שהתקיימה בבית-ספרו. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "אלון" בכפר סבא ואז החליט שברצונו לעבור לפנימייה. הוא התקבל לבית-הספר החקלאי בנהלל ונקלט בו. בנהלל רכש אוהד חברים בני גילו והקשר החם שנוצר עמם ליווה אותו למשך כל חייו.

אוהד בגר והיה לנער גבוה, נאה ותכול עיניים, תוסס ושובב, בעל ידע בתחומים מגוונים ועולם פנימי עשיר. מעשי המשובה של אוהד נעשו בתום לב, ברוחב לב ובאהבה גדולה וחובקת עולם. מספרת מורתו: "שחקן מלידה, שהלך אתנו באשר הולכנו אותו ויותר נכון, שהלכנו אחריו באשר הוביל אותנו. מין כזה שנכנס לנשמה ולא נותן לאף אחד להתעלם ממנו, שאי-אפשר היה שלא לקחת אותו בחשבון." לאחר שנתיים בנהלל שב אוהד לכפר-סבא וסיים את לימודיו בתיכון האקסטרני שבעיר. בתקופה זו התגלתה אהבתו לבישול, אותה החליט לטפח ולהפוך למקצוע.

בתחילת חודש דצמבר 1991 התגייס אוהד לצה"ל, לחיל השריון. היה גאה מאוד בתפקידו בטנק ומילא אותו במסירות, אך לאחר מספר חודשים התגלה כי לקה במחלת סרטן הבלוטות והוא שוחרר בעל כורחו. אוהד המשיך לקוות ולהאמין כי יבריא וישוב לשרת בצבא ולתרום למולדתו. הוא עבר בגבורה סדרת טיפולים כימותרפיים ובתקופת ההחלמה החל ללמוד בבית-הספר למלונאות "תדמור" שבהרצליה, שם רכש את מקצוע הטבחות. לקראת סיום לימודיו פרצה מחלתו בשנית. הפעם נתגלו גרורות בריאותיו.

ביום כ"ד באלול תשנ"ד (31.8.1994) לא עמד לו כוחו יותר והמחלה הכריעה אותו. אוהד נפטר בבית החולים "שיבא" בתל השומר, כשכל חבריו עומדים סביבו. בן עשרים ואחת היה במותו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר סבא. הותיר הורים, שני אחים - אלון ודוד ושלוש אחיות - יהודית, לילך וליאת.

אחותו לילך, כתבה: "העצב הוא משהו עמוק שבא מבפנים. ככל שעובר הזמן הוא בא לעתים פחות תכופות. אבל כשהוא בא, זה כואב. כואב בעוצמה. וכשזה כואב ככה, זה משתק. והגעגוע, הגעגוע הוא פונקציה ישרה בכלל, כל הזמן עולה בקו ישר. וכל רגע שעובר מעצים אותו בצורה נוראית".

חברו של אוהד, רונן, כתב לזכרו: "אנחנו יודעים שעכשיו, משוחרר מהגוף שבגד בך, מצאת לך את הענן הטוב ביותר בשמים עם אלף כיווני אוויר, אספקה חופשית של המקבילה השמימית לגולדסטאר, מוקף כמו תמיד במלאכיות מאוהבות, ושומע, לשם שינוי, מוסיקה טובה באמת. אנחנו יודעים, שכמו לכל מקום, לקחת גם לשם את החיוך המקסים שלך שהפך לחלק אהוב ובלתי נפרד מחיי כולנו, שלא נפרדת ממנו גם ברגעים הקשים ביותר שלך. ושגם שם אתה אהוב, מחוסר שונאים, אוהדי של כולם".

שיר פרידה שכתבה חברתו, אור: "כמו ורד אדום שנקטף/ ובודד נותר./ כמו ורד, לא כמו שאר הפרחים/ בטבע./ כשקרני השמש אינן מגיעות ללבו/ כניזון מחומרים הרסניים וקרים/ שאת יופיו משמידים./ כמו ורד צעיר שלא הספיק לפרוח/ כיוון שגבעולו פגום וזמנו קצוב./ כמו אותו ורד יחיד, בודד ופצוע/ שטרם הספיק לנצל חייו/ ונבל./ כך אתה/ אותו הוורד שנקבר."

חברתו שירה, כתבה: "אוהד, לכל אחד מאתנו הזכרונות והחוויות הפרטיות שלו אתך. אך כולנו זוכרים את אור עיניך, החיוך השובב והביישני כאחד, חוכמתך ואהבתך לטבע, לאנשים ולכל דבר שנתנו לך החיים." חברתו אורנה, כתבה: "אני מנסה לחפש את המילים הנכונות במין פרידה סופית, קשה, רעה כל כך. ופתאום המילים כולן בורחות לי. באיזה מילים אפשר להשתמש לתאר דבר כזה? להגיד על אוהד שנפטר - נשמע מרוחק - כאילו לא הכרנו אותו. להגיד שמת - נשמע סופי מדי. קשה מדי. פתאום המילים, שתמיד הן הכלי הכי טוב בשבילי - מתבלבלות ומסתכסכות ומקבלות משמעות לא מספיק נכונה. לא מספיק נוגעת. להגיד על אוהד שהיה טוב וחמוד ואופטימי - וכל-כך המון אנשים אהבו אותו. כל כך המון מתגעגעים אליו עכשיו".