בס"ד כ"א סיוון שבת הארץ תשפ"ב
בין מים למים- וכשתכסוף הרוח אל המים, יעלו הרחמים
יום שישי בחודשי הקיץ של שנות השבעים, ואני שוהה בבית זקני שברחוב עציון בכפר סבא. דוד שלי, ראובן, קורא לי, "צריך לשטוף את המרפסת, רוצה לשטוף איתי ביחד?" אני כמובן נענה לקריאה בשמחה. לא כי אני אלוף בשטיפת רצפות, אלא, שלעשות משהו עם ראובן זה ממש כיף. אין במרפסת ריהוט מיוחד, לבד מכיסא נוח ערסלי מתקפל עשוי משני מסגרות עץ, שולחן קטנטן עגול מזכוכית הנסמך על מסגרת ברזל, ועוד שני שרפרפי עץ מעשה ידיו של אותו דוד. ראובן פינה את הריהוט לאן שפינה, הביא לי מגב עץ שבתחתיתו פס גומי, ושפך כמה דליי מים. אנו מתחילים לגרוף את המים וראובן מראה לי חור בפינת המרפסת דרכו הוא מוציא את המים. "למה לא נוציא את המים דרך הפתח?" אני שואל את הדוד שמתגלה בחריצותו ובהתלהבותו. ראובן מסביר לי, "אם נוציא את המים דרך הפתח, יהיה בוץ בכניסה. צריך דוקא להוציא דרך החור שבפינה". אני מסתכל מעבר למעקה המרפסת, מביט אל המים הניגרים החוצה, ומגלה שמלבד החשש לבוץ בכניסה לבית, הדוד הנמרץ שלי שתל פרחים לאורך הקיר שיקבלו בשמחה את מימי המרפסת בימי שישי, וייהנו גם הם מעונג השבת.
אני חוזר למשימת גירוף המים, המגב הולך וחוזר. מנסה לכוון את המים לחור היציאה. עכשיו אני כבר מבין שיש כאן רווח כפול. גם מרפסת נקיה, וגם פרחים רוויים שיחייכו אלי בשבת. ראובן מחזיר את הריהוט למקומו. כסא הנוח נשאר מקופל בצד, השולחן והכיסאות חוזרים למקומם וכולם מרוצים.
"רוצה טיול באופניים?" הדוד שלי לא מחכה לתשובה. הוא מסדר על סבל אופניו הגדולות אריג יפה שהוא ארג בעצמו בשתי וערב, ופוקד עלי לעלות.
"תחזיק חזק בכיסא".
אני יושב על הסבל המרופד, מחזיק בכיסא. ראובן מחזיק בשתי ידיו בכידון, רץ עם האופניים כמה צעדים, ותוך כדי עולה ומתחיל לפדל.
אנו יורדים לאורך רחוב תל-חי. חוצים את רחוב וויצמן , ופונים שמאלה אל גן גדול שבצדו בריכת דגים וצמחי מים ומעליה במרחק כמה צעדים מוצב תותח שחור עם שני גלגלים בצידיו. ראובן יורד עם האופניים עד לבריכה, מכניס לשנייה את הרגל למים ואנו מסתכלים על הדגים שבבריכה. לאחר מכן, עליתי לשחק על התותח. על יד התותח ניצב קיר גדול. על הקיר כתובים כמה מילים. אני שואל את הדוד מה כתוב שם, הדוד מסתכל ולא עונה לי. אנו עולים חזרה אל שבילי האבן שבגן, שוב אני על הסבל מחזיק בכיסא והדוד מתכנן להתחיל בנסיעה, אני שואל את הדוד, "איפה אנחנו?" ראובן עונה בקצרה, "בגן הזיכרון".
מעט אחרי אותו קיץ , נחטף ממני אותו דוד אהוב. הקרבות יום הכיפורים בסיני העלו אותו בסערה השמימה, ואנו נותרנו שכולים ומתגעגעים. לאחר כשנה הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבאי בכפר סבא על יד אותו גן הזיכרון.
יום שישי בחודשי הקיץ של שנות העשרים במאה שאחרי, אני שוטף את רצפת ביתי לכבוד שבת. לא מזמן קראתי שטוב להכניס את הראש והלב לתוך כל מעשה טוב שאנו עושים. אם שוטפים רצפה עם הראש והלב, מתקבלת תוצאה ברמה אחרת. אני באמת עוצר רגע לחשוב, ומתחיל לשטוף את הרצפה בחריצות ובהתלהבות. באיזה שהוא שלב אני מגיע למרפסת. אין במרפסת ריהוט מיוחד לבד מכמה עציצים ושני מושבים כבדים. אני מפנה את המושבים ואת העציצים, שופך עמה דליי מים, ומתחיל לגרוף. מאיזה שהוא מקום מגיח ילד צעיר רכוב על אופניו. "מה אתה עושה סבא?" "שותף את המרפסת לשבת, רוצה לעזור לי?" אני נותן לנכד מגב, יחד איתו אני גורף את המים. המגב הולך וחוזר לכיוון פתח המרפסת.
"סבא, יש פה המון מים!" הנכד שלי מצביע בכיוון הפתח. אני מסתכל, מביט במים, מביט במרפסת, מביט בנכד.
"נכון, זה לא טוב, יהיה לנו בוץ בכניסה, זה לא נעים להיכנס הביתה עם הבוץ. צריך לעשות חור בפינה של המרפסת, להוציא את המים דרך החור, ובצד השני של המרפסת יגדלו פרחים שיקבלו את המים ביום שישי ויפרחו יפה לכבוד שבת"
הנכד שלי מסתכל עלי, לא מבין מה אני רוצה ממנו. אני מניח את המגב והולך להתקלח.. המים זורמים בחוזקה. יחד איתם זורמים גם דמעות. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.
ישבתי במרפסת הנקייה, בעיני רוחי אני רואה את החור לניקוז המים. אני רואה את מעקה המרפסת ואת המים מאחורי המעקה. אני רואה את הפרחים שמחייכים ואת הדוד רוכב על האופניים בשבילי הגן.
"איפה אנחנו?" אני שואל. ורוח מלטפת, בגן הזיכרון.