הסיוט הזה
מאין תמיד הסיוט הזה?
רכבות דוהרות כאילות השדה
אף אחת לא תגיע לשום מקום.
ואין במפה ארץ-ישראל
אולי לא היתה עוד ארץ ישראל.
הרצל ורקם מזימות בלבו
וויצמן תמיד פיקח יותר.
ושוב מתקים פה קונגרס ציוני
ונער קטון נוהג בכולם.
מאין תמיד הסיוט הזה?
ומה שהיה דשאים, איננו
וגם ירושלים חרגה ממקומה.
רכבות נוסעות ואינן מגיעות
ומעל לדשאים ערפילית איומה,
וזקנו של ויצמן בזקנו של הרצל
והעם משוע לבן-גוריון,
גם קומץ זקנים כחושים מרעב
שהגיעו ולא מצאו אדמה.
מאין תמיד הסיוט הזה?
תמיד חוזר הסיוט הזה.
ביום חמישי נהרג חיל
שמאי כהן ילד חכם
צמח כתמר וצמח והלך.
שמאי כהן נהרג בתעלה
וכל בית ישראל יבכו עליו.
על מקומו לא ישב זר
ומעל להרים ערפילית איומה.
כשאשוב ואסע לירושלים
אשאל לשלום שמאי כהן
שם תבקע ערפילית מתוך החמה
ולא יהיה עוד קונגרס ציוני.
ומעל עין-כרם, בתוך האור,
אוכל לבכות על שמאי כהן
שהיה מאיר כמו אור ירושלים
והובא לקבורות ביום אחד.
והארץ תחרוג ממסגרותיה
ונער קטן נוהג בכולם.
דלי רביקוביץ
מתוך הקובץ: תהום קורא