למושג "חרות" שני פרושים אפשריים: החופש לבחור בין כמה אפשרויות, והיכולת לפעול לפי הרצון. לכאורה נראה כאילו השניים היינו הך הם, ואינם אלא שתי צורות בטוי של רעיון אחד. לאמיתו של דבר, נבדלים השניים זה מזה בשורש מרותם - האחד מהם נכון ומתאים למציאות, בעוד שהשני הוא טעות, שיסודה בחוסר העמקה מספקת. מאחר שהאדם כבול למערכת החוקים הנצחית של סבה ומסובב, ומאחר שאין לו להוציא את רצונו ממערכת זו, הרי גם רצונו הוא תולדה של סיבות מסוימות (תורשה, השפעת הסביבה וכו'), דהיינו הנו נקבע ע"י גורמים חיצוניים, ובתור שכזה איננו עצמאי. החופש לבחור בין שתי אפשרויות הוא אם כן חופש מדומה - גורמים מסוימים הניעו את רצונו של האדם לבחור דוקא באפשרות אחת והוא לא יכול היה לנהוג אחרת.
עם זאת אין להכחיש שהאדם פועל לפי רצונו, ואפילו רצונו זה נקבע ע"י גורמים חיצוניים. לכן משמעותה האמיתית של חרות היא התנהגות ופעולה בהתאם לרצון, גם אם אין לרצון זה אפשרות להיות שונה.
הכרח זה שבמציאות הרצון אינו הכרח יחיד בחיי האדם. כל חייו נקבעים למעשה ע"י גורמים חיצוניים. אם נתפוס את החרות במשמעותה הנכונה, המשמעות ההגיונית היחידה האפשרית, ניוכח ביכולתו של האדם לקיים חרות בחייו. אם אין כוחות מנוגדים לכוח רצונו נתקלים בו, הוא יכול לפעול כרצונו באין מפריע (לאמיתו של דבר יכול האדם לבצע רק חלק מרצונותיו) ולהיות חפשי בהתאם להגדרתה הנכונה של החרות.
חייו ומותו של האדם נכפים עליו, ואין הוא נשאל לרצונו בנוגע להם. עם זאת, רצונו של אדם בריא ונורמלי הוא רצון החיים, וכך עולה ההכרח בקנה אחד עם הרצון. גם אם נסכים שחייו ומותו של האדם נינם נובעים מרצונו, ולפיכך נוגדים את חרותו, הבעייה המרכזית בחיי האדם אינה ההתיחסות ללידתו או למיתתו אלא דוקא הצורה שבה הוא חי את חייו, מהלידה עד המות, איך בלידה ובמות אין האדם נמצא בהכרה, ולכן הם מנותקים ממנו לגמרי, ואין להם נגיעה לחרותו.
בעית החרות היא בעיית חיים ולא בעיית לידה או מות. לכן את חרותו של האדם יש לחפש, ואליה יש לשאוף, בצורת הנהגתו את דרך חייו. משמעותה החיובית של חרות נעוצה במשמעותו החיובית של הרצון. אדם בעל רצון רע ירצה לקיים חרות שתפגע בזולת, בעוד שחרותו של אדם טוב תהיה בעזרו. החרות הטובה היא חרות יוצרת, בונה, שנובעת מרצון יוצר ובונה.
שמאי כהן - יב/2