רב"ט צבי ברקרסקי ז"ל

קורות חיים

צבי, בן יהודית ויעקב, נולד ביום ט' באייר תשי"ג (24.4.1953), בכפר-סבא. הוא למד בבית הספר היסודי בעיר הולדתו ושם גם המשיך בלימודיו בבית הספר התיכון המקצועי "אורט".

צביקה (כך כינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו) גדל וצמח במהירות וכבר בתחילת ימי בית הספר התיכון היה נער גבה קומה, שגופו הרזה והחזק התנשא משכמו ומעלה. חיוך טוב היה נסוך תמיד על פניו, וראשו מכוסה בלורית שיער שחור ושופע. הוא לא אהב את הלימודים ואת בית הספר אהבה יתירה, אך מילא את חובותיו והשתדל שלא להכביד מאוד על מוריו. למרות שבלימודים לא היה בין הטובים שבכיתתו, לא יכלו המורים להתעלם מן האינטליגנציה הטבעית שלו. בזכות שנינותו ופקחותו חיבבוהו מוריו וחבריו כאחד וכולם סלחו לו על רשלנותו וחוסר התמדתו בלימודים.

מילדותו ראה צביקה עצמו כאיש עמל ועבודה ולא כלמדן השקוע בספריו. חלומו הגדול היה להצטרף לאחד הקיבוצים, להיות בו חבר מן המנין ולמצוא את ייעודו במסגרת הקיבוץ. הוא הרבה לדבר בכך עם מוריו ובכל פעם שהיה מתעורר וויכוח בדבר חיוניותם של הלימודים, הייתה טענה אחת ניצחת בפיו של צביקה: "אם זה לא עוזר לי בקיבוץ, אני לא צריך את זה". כל הטענות שהעלו מוריו לא הועילו; הוא היה עקשן וידע לעמוד על דעתו.

צביקה אהב מאוד ספורט והיה חסיד מושבע של משחק הכדורסל. אין פלא שבחר במשחק זה ואף הצטיין בו - בהיותו גבה קומה וחסון. הוא לא הסתפק בהסתכלות במשחקם של אחרים אלא הקדיש שעות רבות לאימונים ולהופעות במסגרת נבחרת הנוער. בתחום זה הצטיין ביכולת ריכוז והתמדה יוצאים מן הכלל, ועד מהרה היה לאחד השחקנים המובחרים של הנבחרת. בזכות זאת היה גם בין המעטים שנבחרו להישלח לקורס במכון "וינגייט", אליו מתקבלים רק הכשרונות האמיתיים בשטחי הספורט השונים.

לקראת מועד גיוסו לצה"ל החל צביקה עושה להגשמת שאיפת חייו - להיות חבר קיבוץ. הוא הכין עצמו לקראת מימוש רעיון זה, כשהצטרף לגרעין "כדרלעומר".

צבי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971 והתנדב לנח"ל המוצנח, יחד עם שאר חברי גרעינו. לאחר שסיים את הטירונות בהצלחה, עבר קורס צניחה, שבסופו הוענקו לו כנפי צניחה. תקופת השל"ת היתה מן המאושרות בחייו. סוף סוף זכה לחיות חיים שרצה בהם תמיד - בין החברים בקיבוץ. רבים קנאו בו על כשרונו היוצא מן הכלל לעשות חברים וידידים במהירות. הוא ידע כיצד להעניק תשומת לב מלאה לידידיו וגרם להם שירגישו כי אמנם הם חשובים בעיניו באמת. מעולם לא ראו אותו מעורב במריבה; תמיד היה מקשיב בהומור ובסבלנות. חבריו מעידים עליו שהיה אדם פשוט, חסר תסביכים וטוב לב. גם ברגעים הקשים ביותר, באימונים המפרכים, ידע לחייך ולשמור על חוש ההומור שלו. ובכך להפיח שמחה ועידוד בקרב חבריו. כזה היה וכזה נשאר עד לשעותיו האחרונות במלחמה.

במלחמת יום הכיפורים השתתף צביקה בקרבות הבלימה הקשים נגד הסורים ברמת הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), יצא צביקה בסיור ממונע של הגדוד לעזרת חברים, שנלכדו בתל סאקי הידוע לשמצה. בהסתערות לחילוץ הנפגעים והנצורים בתל נפגע צביקה ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח.

לאחר נופלו נאמר עליו: "צבי היה חייל מסור, חבר נאמן ואהוד על הכל. זכרו קודש ונצרנו בלבנו בגאון".