טוראי בן ציון גארדיס ז"ל

קורות חיים

בן ציון, בנם הצעיר של אליעזר גרדיס וחנה-רחל לבית זאדסץ, נולד בשנת 1917 ב-יאון ילגבה שבלטביה, אח למשה, פייגה והתאומים נחמן ובלומה. אביו של בן ציון הלך לעולמו ב-1919 מפאת דלקת ריאות. מעט לאחר מכן עברה האם וחמשת ילדיה להתגורר בריגה, שם התפרנסה ממסחר זעיר.

בן ציון למד בבית הספר היהודי "עזרא", והצטרף ל"נוער הציוני". כבר בגיל 14 הודיע לאימו כי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל.

ב-3 בספטמבר 1935 אכן הגשים את חלומו, כשהגיע לארץ על סיפון האנייה "הר ציון" (אניית הנוסעים העברית-ארצישראלית הראשונה). בן ציון הצטרף לקיבוץ "המפלס" שליד כפר סבא, ותשעה חודשים לאחר מכן יצא עם קבוצת החברים הראשונה מתנועת "הנוער הציוני" להתיישב בכפר-עציון. זמן קצר לאחר מכן נאלץ לעזוב את הקיבוץ ולעבוד כפועל חקלאי במשק "קלמניה" (כיום "בית ברל"), כדי לעזור למשפחתו ולאחותו פייגה שהתאלמנה מבעלה ונותרה מטופלת בתינוק.

במהלך שהותו ב"קלמניה", התיידד מאוד בן ציון עם יצחק שדה אשר פיקד על מפקדת ה"הגנה" שפעלה בשטחו של המשק. הוא נחשב לפועל טוב וחרוץ, לא נרתע מהעבודות הקשות ביותר, שמר על מצב רוח מרומם תמיד, ונחשב ל"ליצן" שבחבורה. הוא שימש גם כמדריך וחוקר, ונהנה משהותו במשק ומחייו בארץ ישראל.

לאחר שבן ציון היה עד להירצחו של חבר טוב בידי פורעים ערבים במהלך "מאורעות הדמים" 1936-9, התגייס בסתיו 1938 לחיל הנוטרים. כמו כן, נעתר יצחק שדה לבקשתו של בן ציון וגייסו גם ל"הגנה" במקביל לשירותו כנוטר.

בני המשפחה בריגה התגאו בבן ציון על הדרך בה בחר, אולם חששו לגורלו מפאת המצב הביטחוני הקשה בארץ. אחיו נחמן, אשר היגר לארצות הברית, חזר והפציר בו שיצטרף אליו, אולם בן ציון שוב ושוב החליט שהוא חיוני להגנת הארץ. במכתב האחרון כתב לאחיו "לפעמים, כשאני מחליט לתת לך תשובה חיובית, עולה פתאום על דעתי להישאר כאן.....כי כל מי שיכול להתהלך עם נשק מוכרח להישאר כאן". הוא לא הספיק לשגר מכתב זה.

ב-א' חשוון תרצ"ט (26.10.1938), ששה שבועות לאחר גיוסו, היה בן ציון במרכז כפר סבא. יום קודם לכן הודיעו לו שהוא יישלח עם לוחמים נוספים כתגבורת לפלוגה שפעלה בכפר יונה. בשעה 18:30 לערך נשמעו יריות. עת נשכב על האדמה, נפצע בן ציון מכדור שנפלט מאקדח שהיה בכיסו. אמבולנס הגיע מפתח תקווה; הרופא ניסה להצילו, אך לשוא. בן ציון היה בן 21 במותו; הותיר אחריו אם וארבעת אחיו-אחיותיו בחוץ לארץ.

לאחר שנפל, אסף מפקדו יצחק שדה את חפציו המעטים, וגייס מעט כסף על מנת לשולחם לאמו השכולה בריגה. במהלך השואה נרצחו רבים מבני משפחתו ב-1941 בגטו ריגה או ביער רומבולה, כולל אחיינו הקטן בן ציון אשר נקרא על שם דודו.

זכרו הונצח ב"ספר הבנים" של כפר סבא. עתון "דבר" פרסם רשימות לזכרו במדור "לזכר נעדרים".