סמ"ר גדעון פויזן פוזנר ז"ל

קורות חיים

בן פאולינה וצ'רלס, אח צעיר לשמעון. נולד ביום כ"ב בתשרי תשל"ה (8.10.1974) בתל-אביב יפו. הגננת מספרת שהיה ילד אצילי שאהב לשחק.

גדעון החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "ברנר" בכפר-סבא. מורתו מעידה שאהב לתרום אך עמד על שלו ועל עקרונותיו. בזמן לימודיו גילה יכולת ספורטיבית והיה האצן המהיר ביותר בשכבתו בריצת 60 מטר.

בנסיעה של המשפחה בשליחות של שנה לניגריה שבאפריקה, פרח גדעון ואהב מאוד את החוויה. בהיותו בן שתים-עשרה עבר עם משפחתו להתגורר בלונדון, שם גדל ובגר וסיים לימודיו בבית הספר "J.F.S".

בתקופת שהותו באנגליה השתתף במקהלת נוער מפורסמת. הוא וחברי המקהלה הגיעו לרמה מקצועית גבוהה והופיעו במקומות מפורסמים.

המשפחה משתייכת לקהילה קונסרבטיבית ומבקרת לעיתים קרובות בבית-הכנסת. כך, למד גדעון לשיר מהתורה ומההפטרה ואף לימד צעירים ומבוגרים כאחד ברמה מקצועית ובעברית תקינה. היו בו אהבה וכבוד למסורתיות.

בבית-הספר התיכון למד סוציולוגיה ופסיכולוגיה ובמכון "ספיירו" אהב מאד ללמוד ספרות (עברית). אהבתו זו להומניות והיותו הצעיר במשפחה הפכו אותו "לפילוסוף של המשפחה".

גדעון בגר והתפתח, פיתח תחביבים וגילה עניין בתחומים שונים. הוא אהב ללכת עם אימו, חובבת דרמה ומחזאות, לתיאטרון. יחד צפו במופעים ואהבו ללמוד ולנתח את המחזות.

בעקבות אחיו שאהב לדאות, פיתח גדעון רצון לרחף במצנח רחיפה. האחים נסעו מספר פעמים ברחבי אנגליה, ריחפו ונהנו יחד בהרפתקאותיהם.

את אהבתו למוסיקת ג'אז רכש מאחיו, ואף גילה ופיתח טעמים משלו בהאזנתו למוסיקאים שונים.

אחיו הבכור שמעון חזר לישראל ושירת בצה"ל, ובעקבותיו עלה גדעון לארץ בגפו בינואר 1995, כדי להתגייס לצה"ל ולתרום למדינת ישראל.

כחייל בודד יכול היה לשרת בעורף, אך גדעון התעקש לשרת ביחידה קרבית מובחרת.

בתחילת חודש אוגוסט 1995 התגייס גדעון לצה"ל, עבר קורס מ"כים והוכשר לשרת כלוחם בחטיבת הנח"ל, בפלוגה המתמחה בירי טילים נגד טנקים. כחייל בודד אומץ בקיבוץ משאבי שדה. בתקופת הטירונות כינו אותו חבריו "פויזן"- שילוב של שם משפחתו ורעל באנגלית- משום שהיה "מורעל" על הצבא.

מפקד היחידה בה שירת גדעון כתב עליו: "גדעון היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח איבריו. לוחם מיוחד, רציני, שקול ואחראי. מנהיגותו בין חבריו לא ניתנה לערעור. גדעון אהב את חבריו וחבריו אהבו אותו. גדעון היה אדם ערכי וציוני ודבר זה ניכר בכל מעשיו. הוא לא נתן למפקדיו להתייחס אליו בצורה שונה בגלל היותו חייל בודד למרות הקשיים הרבים שנתקל בהם. הוא שאף למצויינות בכל תחום והגיע להישגים מרשימים".

בשל בגרותו הנפשית וסקרנותו האינסופית להבנת הנפש נהג גדעון לפתור את בעיות הצוות ביחידתו לפני הבאת הבעייה בפני המפקדים, ובשל כך זכה לכינוי "האבא של הצוות".

אביו מספר שבאחת מחופשותיו האחרונות, בעת שטילו יחדיו, שיתף את גדעון בבעיותיו האישיות בשל היותו בוגר ובעל יכולת אדירה להבין דברים לעמקם ולהעניק זווית ראייה שונה ובונה לאביו. אביו לא ישכח לעולם את בקשתו של גדעון "אתה ואמא חזקים מאוד, אתם תהיו בסדר".

בחופשתו האחרונה בילה עם אחיו, הם רכבו על סוסים ביחד, הרבו להתחבק אך המעיטו במילים. הפחד עמד באוויר. "אל תדאג", אמר גדעון בבוקר האחרון בו שב לבסיס, "אחזור בעוד חודש".

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו וביניהם גדעון. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר-סבא. עם לכתו הותיר אחריו הורים ואח. גדעון הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר נפילתו.

הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק כתב למשפחה במכתב הניחומים: "גדעון שירת כלוחם בפלוגת "עורב" של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל ממושמע ומסור, לוחם מעולה, בעל ערכים גבוהים, שבלט באהבתו לארץ. גדעון השתלב במהרה ביחידה, ומעולם לא השמיע תלונה, גם במצבים קשים".

הוריו בשיתוף הקהילה הנציחו את זכרו בתרומת ספרייה גדולה לבית הכנסת בלונדון והקימו עמותה המסייעת לעולים חדשים ולילדים טעוני טיפוח במסגרת פרוייקט "שיקום שכונות" בכפר-סבא. עד כה נעזרו בעמותה עשרים-ואחד תלמידים.